ספורט מלמד לנצח. אבל עוד הוא מלמד משהו יותר מפחיד: להפסיד ובכך להישאר אדם. סולידריות ספורטיבית — זה לא לוזון רועש. זה כשהיריב עוזר לעמוד אחרי קורת קרתון. כשהשחקן הטוב בעולם בא לנחם את זה שפספס בפנדל המכריע. כשהקהל מתפאר בקבוצה השנייה על כדורגל יפה. בעולם שכל דבר תלוי בכסף ובדירוג, סולידריות נשארת אותו עצב חי, שמוכיח: ספורט — זה לא מלחמה, אלא דיאלוג.

מה זה באמת סולידריות ספורטיבית

לא לבלבל עם חברות. חברות — זה יחסים אישיים. סולידריות — עקרון. זה כבוד מודע לעניין המשותף, לחוקים המשותפים, לאנושיות המשותפת, ללא קשר לצבע החולצה או השלט על החזה. היא מתבטאת בשלושה רמות.

הראשונה — סולידריות בין היריבים. אתה עוזר לעמוד למי שנפל, אתה מכיר בכך שהשופט טעה לטובתך, אתה לא תוקע את הפצוע. השנייה — סולידריות בתוך הקבוצה. כשהקטע הכוכבי נותן עבור, במקום להכות, על מנת לנצח. כשהמחליף שמח בכדור שהובקע על ידי השחקן הראשי, ולא רק רואה בכך תחרות. השלישית — סולידריות בין שחקנים וקהל. כשהקהל לא צועק, אפילו אם הוא נכשל 0:5, וכשהשחקנים הולכים ליציעי הקהל, כדי להתפלל, אפילו אם הם נכשלו.

סולידריות ספורטיבית אינה נשאבת על פי אומה. ברזילאי יחבק את הארגנטינאי אחרי גמר קשה. אמריקאי — רוסי אחרי חצי הגמר. כי הם שניהם יודעים מה זה אימונים בגבול, פציעות, פסיכוזה ואושר הניצחון.

דוגמאות נפלאות: כשסולידריות נגברה על עוינות

מקרה קלאסי — גמר גביע העולם בכדורגל 2014. גוטה כבש את הכדור המכריע עבור גרמניה בעבור ארגנטינה. שחקני הנבחרת הגרמנית לא התחילו להתפרץ בפני הבוכה של ליונל מסי. הם סבבו אותו, דחפו אותו, העריכו. מסי קיבל את "כדור הזהב" של הטורניר — ואף אחד לא התנגד.

סיפור מהמכבי: יבגני מקארנקו וסרגיי דרביאנצ'נקו חיבקו זה את זה אחרי הקרב הקשה בן 12 דקות, ואמרו "תודה" אחד לשני. באולם חרפה דמעות של גברים קשיחים.

מהאתלטיקה: באולימפיאדת ריו-2016, האמריקאית אבי ד'אגוסטינו נפלה, נתקלה בהנזית הניוזילנדית ניקי המבלין. במקום לרוץ הלאה, אבי עזרה לניקי לעמוד. אחר כך, הן רצו יחד. הוועד האולימפי הבינלאומי העניק להן מדליה מיוחדת על רוח.

מומנטים כאלה נשארים בזכרון יותר מאשר חשבון הגמר. כי הם מראים: סולידריות — זה באמת צורה הגבוהה ביותר של תחרות. אתה יכול להיות אויב על הטטמים, אבל אדם — מחוץ להם.

למה סולידריות יכולה להיות רווחית עבור כולם (אפילו לנצחנים)

שאלה צינית: למה לעזור ליריב, אם הוא יקח ממך את המדליה? תשובה: כי ספורט ללא סולידריות הופך למאבק, שבו רק הפסיכוטים ישרדו. והפסיכוטים לא שחקים הרבה. פציעות, קריסות, עזיבה מהספורט. ראו את הטניס: נובאק ג'וקוביץ', רפאל נדאל ורוג'ר פדררר השנאו זה את זה על המגרש. אבל מחוץ למגרש, הם עזרו, טיפלו בפציעות, שבחו. כי הם הבינו: גדולותו של אחד לא חוסכת את גדולותו של השני. להפך, היא מעלה את כולם.

בסוגים הקבוצתיים, סולידריות — זה אמון. אם השותף שלך יודע שלא תנטש אותו בלחץ, לא תצעק עליו אחרי שטעות, הוא ישחק טוב יותר. סולידריות יוצרת סביבה שבה ניתן להסתכן, להתכשיל, לגדול. ללא זה, הקבוצה תתפורר לכוכבים ולסטטיסטים.

לקהל, סולידריות — זה בטחון ותרבות. קהלים בריטיים וגרמנים יכולים לשתות בירה יחד לפני המשחק, להתווכח, אבל לא להילחם. זה נורמה. כי כדורגל — משחק, לא מלחמה.

היכן שסולידריות נפצה

אין תמונה מושלמת. בספורט יש הרבה "חורים שחורים". גזענות על היציעים, כשהשחקן השחור נקרא בקריאות קוף. סקנדלים של דופינג, כשהאשמות הדדיות שוברות אמון. משחקים ללא קהלים עקב בוקרות פוליטיות. והכי מפחיד — פציעות שנגרמות על ידי תמרונים מלוכלכים, אחרי שהקריירה שלהם נכשלת.

סולידריות ספורטיבית נשברת במקום שבו הכסף נמצא על הכסף. בגמר ליגת האלופות, שבו ההימורים — מיליוני אירו. בקרב, שבו דחיפה אחת יכולה להרוג. במרוצי אופניים, שבה המלחמה הפרמקולוגית הרסה את שם של לאנס ארמסטרונג. ברגעים אלה, רבים שוכחים על סולידריות וזוכרים: "ספורט — זה מלחמה".

אבל יש צאת. שחקנים ואיגודים, שמתנגדים בפומבי נגד גזענות, נגד משחק כפיים, נגד תנאים שווים. קולותיהם חלשים יותר מהסקנדלים, אבל הם קיימים.

איך מעודדים סולידריות מגיל צעיר

בבתי ספורט טובים, המאמן לא מלמד רק להכות עם רגל, אלא גם את החוק: "נפל היריב — עזר לעמוד. הפסיד — תחבק. ניצח — אל תצחק על המפסיד". החוקים האלה נטמעים בגיל שש. והם עובדים. ילד, שהורגל לכבד את העבודה והכאב של אחר, גדל לאתלט שלא ישחק באופן מלוכלך, להתחכם, להפריע.

דוגמאות: טורנירים ילדים, שבהם הקבוצות עומדות בשתי שורות אחרי המשחק ומתפארות בזה אחד בשני. נבחרות נוער, שבהן הקפטנים מחליפים דגלים ומדברים דיבורים קצרים על fair play. זה נראה כמו פורמליזם. אבל פ
© elib.co.il

Permanent link to this publication: