היינות הטרואריות המפורסמות: כשהאדמה מדברת בשפת הכוס

בעולם היינות יש מילים-סימן שפותחות דלתות לחברה העליונה. אחת מהן — טרואר. זהו מושג שהצרפתים העלו למעמד של דת, הפך כיום לטרנד גלובלי. יין טרוארי הוא לא רק נגיף, זה מפה גאוגרפית שנחתכה בזכוכית. זה טעם של אבן חול, סלע-משקע, אפר וולקני או רוח ים. בעולם קיימים עשרות יינות שהפכו לדוגמאות קלאסיות של ביטוי טרוארי. הם לא נמכרים במיליוני משקלים, הם נחכים שנים, עליהם מספרים אגדות. הבה נצא למסע באותן בקבוקים המובילות, שבכל נשיקה נשמע קול של אזור קרקע מסוים.

בורגונדיה: העיר המייסדת של תפילת הטרואר

אם רוצים להבין טרואר, יש להתחיל מבורגונדיה. זהו אזור שבו אותו זן — פינו נואר — יכול להעניק מאות טעמים שונים, רק בגלל שהענף גדל בשני מטרים יותר גבוה או יותר נמוך על המדרון. כאן היינות מסווגים לא לפי יצרן, אלא לפי אזור — קרוק. שמות המוכרים ביותר אומרים לעצמם: רומאן-קונטי, לה טאש, שאמברטן.

רומאן-קונטי: אגדה לכל הזמנים

נתחיל עם יבול הרומאן-קונטי, שמשתרע על 1.8 דונם בלבד. זהו, כנראה, היין הטרוארי היקר ביותר והמכובד ביותר בעולם. האדמה כאן — חרסית ואבן-סיד עם תכלית גבוהה של אירוניום, שמעניקה ליינות עומק יוצא-דופן. ריח הרומאן-קונטי בלתי-ניתן לבלבול: זהו תערובת של דובדבנים עשירים, תחילה, טרפול, כמהונים ופרחי רוז, אבל כל שנה מוסיפה משהו. היין יש לו באותו הזמן כוח וחוסר-משקל, כמו רקדן בלט. נטען שהוא יכול לשמר עשרים וחמש שנים ולהשתפר במשך כל זמן. הבקבוק הזה הוא קוונטסנס של הטרואר הבורגונדי, שבו האדם הוא רק שרת האדמה.

שאמברטן: טעם של קיסר

לא פחות מפורסם הוא יבול שאמברטן, שאוהב נפוליאון בונפרטה. הוא הורה לקחת איתו בכל קמפיין בכליי יין. המדרון כאן מפנה למזרח, האדמה חרסית עם שכבות של מרגן, שמעניקה ליינות תוגברות ושריריות. שאמברטן שונה בריחו: טעם של דובדבנים של יער, דם ואף ניטות חיות — סימן למעמד גבוה. כשמשווים שאמברטן לרומאן-קונטי, מרגישים את ההבדל בין בריטון חזק לטנור פרונט, ושניהם נהדרים.

מונראש: מלך היינות הלבנים

בין היינות הטרואריות הלבנות של בורגונדיה, מונראש שולט. זהו יין לבן משארדון, שגדל על אדמות חרסית עם שכבות של חרסית. נטען שהשארדון מגיע לשיאו של השלמות כאן. במרקם — אגוזים, סוכר, אבוקדו, חיתוך חדש ותמיד — ניטון מינרלי, המזכיר חרסית רטובה. מונראש הוא יין שלא זקוק לגשם כדי להיות גדול, הוא זקוק לאזור הזה. יצרנים כמו דומן דה לה רומאן-קונטי (כן, הם יוצרים גם יין לבן) או לפלב, יוצרים גרסאות שנמכרות במכרזים עבור סטטוס.

בורדו: טרואר על גרגרית וחרסית

בבורדו, הרעיון של טרואר שונה מזה של בורגונדיה. כאן, חשובים לא כל כך היבולים היחידים, אלא האזורים הכלליים — אפלסיונים. המדרון השמאלי, עם גרגרית האדמה שלו, מספק יינות חזקים, עם טנינים, שמבוססים על קברנה סוביניון. המדרון הימני, עם חרסית ואבן-סיד, מעדיף מרלו, יוצרים טקסטורות רכות וגמישות.

שאטו מרגו: אלגנטיות של גרגרית

בין הקרוקים הראשונים של בורדו, שאטו מרגו עומד במקום לפי עצמו. היבולים שלו נמצאים על שכבה עבות של גרגרית, שמתחממת היטב על ידי השמש ומשקפת חום לענפי. יינות שאטו מרגו ידועים באלגנטיות שלהם, בריחים פרחוניים (פרח ספירות, סירן) בשילוב עם דובדבנים שחורות וקדור, ופחות בטנינים מאשר השכן לאטור. הוא יותר נשכח, יותר עדין. בשנים טובות, שאטו מרגו יכול להתחרות עם הדוגמאות הטובות ביותר של בורגונדיה ביחד עם החזקה.

שאטו פטרוס: חרסית ומרלו

במדרון הימני, בפומול, נמצא פנומן — שאטו פטרוס. היבול שלו — 11.4 דונם, וכמעט 100% ממנו מכוסה במרלו. האדמה כאן ייחודית — חרסית כחולה, שיש לה תכונה לשמור על לחות בשנים יבשות ולהעביר אותה לענפים ברגע הנכון. זו החרסית שמעניקה למרלו את הצפיפות, הרכות והטונים של שוקולד שמבדילים את פטרוס מכל השאר. פטרוס לא יש לו קטגוריה רשמית, אבל המחיר שלו כבר עבר את כל הקרוקים הראשונים של המדרון השמאלי.

איטליה: טרואר של הרי געש ומרגלית

באיטליה, טרואר מופיע דרך לנדסקפטים קיצוניים. יש שם יינות שנולדו על צוקי געש פעילים, על טרסות קשות של ליגוריה ועל גבעות המרגלית של פיימונטה.

ברולו: מלך היינות ויין המלכים

ברולו מפיימונטה נעשה מזן נביאולו. אבל לא כל נביאולו הוא ברולו. רק מאזורים מסוימים, מאדמות חרסית-מרגלית, שבהן הענף חווה לחץ ומייצר עניינים עם קיסליות פנומנליות וטנינים. היבולים הטובים ביותר — קאנובי, סורי, רוקה — מספקים יינות שבצעירותם חדים ופרועים, אבל עשרים שנה לאחר מכן הופכים לנקטר עם ריחים של רוז, דגן, כמהונים ודובדבנים. טרואר כאן עובד דרך שינויים מיקרוסקופיים של האדמה וההתיחפ
© elib.co.il

Permanent link to this publication: