הזדקנות — זה לא רק גיל. זה מבנה חברתי, שבשונות תקופות ובשונות תרבויות קיבל משמעות שונה לגמרי. במקומות מסוימים, הזקנים נחשבו לשומרי חוכמה, במקומות אחרים — הוגלו מהקהילה כאשר הם הפסיקו להיות שימושיים. חיבור לזקנים — מראה שמשקף לא כל כך הגיל, אלא ערכי החברה.

עולם עתיק: חוכמה או נטל

בתרבויות העתיקות, הזדקנות נתפסה באופן שני-צדדי. במצרים, הודו, סין ויוון, הזקנים נהנו מכבוד. הניסיון שלהם נחשב לכל-כך יקר. הם הקשיבו לעצותם. בתנ"ך נאמר: «תעמוד לפני זקן» — זה צורת כבוד. אבל בספרטה, לא חיבו את הזקנים שלא יכלו להילחם. ברומא, הגיל נתן כוח פוליטי, אבל הפילוסוף סנקה כתב: «הזדקנות — מחלה בלתי-רפאית». נוצרה קיומות של כבוד ושל בוז.

ביניים ורנסאנס: בין קדושה והתגלחות

באירופה הנוצרית, הזדקנות נקשרה לקרבה לאלוהים. הזקנים המונזס, המונקים, הזקנים נהנו מכבוד. אבל בתרבות העממית, הזקנות הוצגו לעיתים כנקבות. הרנסאנס הביא תרבות של חיבה לצעירות, יופי ותודעה. הזדקנות נתפסה כירידה, כאובדן כוח. הזקנים באמנות ובספרות נראו לעיתים כדמויות קומיות או טרגיות.

עידן החדש: הזדקנות כבעיה

המהפכה התעשייתית הפכה את הזדקנות ל「בעיה」. בחברות החקלאיות, הזקנים היו חלק מהמשפחה והחקלאות. בערים, במפעלים, היה דרושה מהירות וכוח גופני. הזקנים נתפסו כנטל. במאה ה-19, הוקמו בתי-זקנים — לא כמקום כבוד, אלא כמקום בידוד. אבל בספרות ובפילוסופיה, נשמעו קולות בהגנה על הזדקנות. לב טולסטוי חיפש משמעות בזדקנות. צ'כוב כתב על כבוד.

המאה ה-20: המאבק על זכויות ובדידות

המאה ה-20 הפכה למאה של המאבק על זכויות הזקנים. הוקמו פנסיונים, הבטחות חברתיות, טיפול רפואי. אבל בו-זמנית, גדלה הבדידות. החיים בעיר, חלוקה בין הדורות, הקצב המהיר של השינויים, הפכו את הזקנים ל「זרים」. בתרבות, נוצר תרבות של חיבה לצעירות. פרסומות, קולנוע, אופנה — כל דבר היה מכוון לצעירים. הזדקנות הפכה למשהו שצריך להימנע ממנו, להסתיר, לצבוע.

הזדקנות כיום: אתגר והתעשרות

במאה ה-21, אנו מתחילים להתעשר על הזדקנות. אורך החיים גדל, והזקנים נעשו יותר. החברה לא יכולה יותר להתעלם מהם. הוקמו תוארים חדשים: «חיים אקטיביים בזדקנות», «תוספת גיל», «כלכלה כסופר-זהב». אבל החיבור נשאר דובר. מצד אחד, אנו מכבדים את הניסיון, מצד שני, אנו מפחדים מהזדקנות, מזיזים אותה לעתיד, רבים על ערכים נצחיים.

חיבור לזקנים בתרבות תמיד השקף את חיבור למוות ולמשמעות החיים. חברה שכבודה את הזקנים, כבודה גם את עברה. חברה שמודחת אותם, מודחת גם את גורלה הבלתי-נמנע. כל תקופה יצרה דמות של הזקן: חכם, שוטה, דיקטטור, קורבן. היום, אנו יוצרים דמות חדשה. אולי, סוף-סוף — דמות של אדם שלא הושלם, אלא פשוט נמצא בזמן אחר.

Permanent link to this publication: