תקווה. מה זה? רגש? תחושה? אשליה מנחמת? או משהו יותר? בפילוסופיה ובדת, תקווה מתגלה לא כחולשה, אלא ככוח אונטולוגי. כוח שמעצב את הזמן, מעניק משמעות לסבל, ומאפשר לאדם להתקדם כאשר ההכרה אומרת "עצור". האם ניתן לחשוב על תקווה כמציאות אובייקטיבית? כן, אם נבין אותה כתכונה בסיסית של הקיום, מוכוונת אל העתיד.

תקווה כתנאי קיום

תקווה לא נוצרת על חצר. היא קיימת שם היכן שיש זמן והכרה. חיה לא תקווה — היא מצפה. האדם תקווה, כי הוא יודע על סופיותו ועל כך שהעתיד אינו נתון. תקווה היא דרך ליחס לאי-ודאות. היא לא מבטיחה תוצאה, אבל היא יוצרת מרחב לפעולה. ללא תקווה, האדם לא יכול לצאת מהבית, לא יכול לקום בבוקר. תקווה היא דלק לרצון. ובמובן זה, היא כמו גרביטציה. אנחנו לא רואים אותה, אבל חשים את הפעולה שלה.

תקווה בפילוסופיה: מהעתיקים עד למודרנים

עבור היוונים העתיקים, תקווה היתה דו-משמעת. במיתוס על פנדורה, תקווה נשארת בתחתית הקופסה, כשכל המצוקות כבר יצאו. זה לא אופטימיות, אלא תזכורת: אפילו בסיטואציה של חוסר תקווה, נשארת תמיכה אחרונה. פלאטון ראה בתקווה "חלום עורף". לסטואיקים, תקווה היתה נכונה — הם העדיפו לקבל נחמה. אך הנצרות העלתה את תקווה לרמה של מעלה. האפוסטול פאולוס שמה את תקווה לידי אמונה ואהבה. במאה ה-20, פילוסופים (בלוך, מרסל, לוינאס) חזרו לתקווה כקטגוריה שמגדירה את הקיום האנושי. תקווה היא לא בריחה מהמציאות, אלא שינוי שלה.

אובייקטיביות תקווה

איך ניתן להיות אובייקטיבי משהו שחי בראש? תקווה אובייקטיבית לא כעצם פיזי, אלא כמבנה של חוויה אנושית. היא קיימת באופן שבו האדם בונה תכניות, כיצד הוא מתייחס לעברו ולעתידו. תקווה נכנסת לשפה, לתרבות, למוסדות חברתיים. מהפכות, תגליות מדעיות, לידת ילדים — כל זה בלי תקווה. ההשפעות שלהן רגשיות. כך שגם התקווה עצמה רגשית.

השקפה דתית: תקווה כמתנה

במסורות הדת, תקווה לעתים קרובות מובנת כמתנה. בנצרות, היא קשורה לאמונה בתחייה ובהצלה. זה לא רק אמונה בכך שהכל יהיה טוב. זו אמונה בכך שיש משמעות שמעבר למוות. תקווה היא דרך לשמור על קשר עם התעלה. בבודהיזם, תקווה גם קיימת — אבל כשחרור מהסבל. באסלאם, תקווה לרחמים של אללה. בכל מקרה, תקווה קושרת בין הארץ לשמים. היא לא בוטלת את הסבל, אבל נותנת כוח לסבול אותו.

תקווה ופעולה

תקווה אינה ציפיה פסיבית. זה יחס פעיל. אדם שתוקווה, לא יושב בחיבוק ידיים. הוא פועל בכיוון תקוותו. לכן, תקווה חשובה לאתיקה: אם איננו תוקווה לטוב, למה לעשות טוב? תקווה היא מניע לשינויים חברתיים. בלעדיה לא היו המאבקים על זכויות, על צדק, על שלום. תקווה היא סירוב לקבל את הרוע כסוף.

תקווה כמציאות אובייקטיבית במאה ה-21

בעולם שבו משברים אקולוגיים, מלחמות ואי-ודאות הופכים לנורמה, תקווה מקבלת צליל חדש. אנחנו לא יכולים לדעת מה יהיה העתיד. אבל אנחנו יכולים לבחור בתקווה — לא כנחמה, אלא כשיטה. כי ללא תקווה, לא נחפש פתרונות. תקווה היא לא רגש. זה רצון לחיים. ובמובן זה, היא נשארת אחת מהמציאויות האובייקטיביות ביותר שיש לנו.

Permanent link to this publication: