נסיעה מופרדת ללבנים ולשחורים בארצות הברית — זה לא דמיון, אלא מנהג משפטי אמיתי שהתקיים עשורים, במיוחד בדרום המדינה. זה היה חלק ממערכת הידועה כ\"חוקי ג'ים קרו\" (Jim Crow laws), וכלל לא רק אוטובוסים, אלא גם רכבות, תחנות רכבת ומקומות ציבוריים אחרים.

בסיס החוק: מופרדים, אך שווים

המערכת נסמכה על החלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית משנת 1896 בעניין פלסי נגד פרג'סון. המשפט קבע שההפרדה הגזעית לא פוגעת בחוקה, כל עוד התנאים ללבנים ולשחורים נחשבים מופרדים, אך שווים. למעשה, השוויון היה כמעט תמיד כך שהמקומות לשחורים היו גרועים יותר, מלוכלכים יותר ופחות נוחים. למשל, באוטובוסים של מונטגומרי, עשרת המקומות הראשונים נאספו ללבנים, אפילו אם הם היו ריקים, והמשאירים השחורים היו חייבים לפנות מקום להם.

אוטובוסים ונסיעות חופשיות

המצב התחיל להשתנות בזכות ההתנגדות. בשנת 1955, רוזה פארקס סירבה לפנות מקום לנוסע לבן באוטובוס של מונטגומרי, מה שהוביל לבוייקוט 381 יום של האוטובוסים ולהחלטת בית המשפט העליון על חוקיות ההפרדה בתחבורה הציבורית.

עם זאת, במסלולים המדיניים ההפרדה נשמרה. בשנת 1960, בית המשפט בעניין בוינטון נגד וירג'יניה הכריע שההפרדה בתחנות האוטובוסים והרכבות המשרתות את התחבורה המדינית היא לא חוקית. בתגובה, אקטיביסטים של תנועת זכויות האזרחים ארגנו נסיעות חופשיות (Freedom Rides). בשנת 1961, קבוצות מעורבות של נוסעים לבנים ושחורים נכנסו לאוטובוסים כדי לבדוק את יישום ההחלטה. הם נתקלו בהתקפות קשות: באניסטון, אלבמה, האוטובוס נשרף והנוסעים נכהו על ידי ההמון. נסיעות אלה זכו להתייחסות ברחבי המדינה והכריחו את השלטון הפדרלי להתערב. בסופו של דבר, בשנת 1961, הוועדה למסחר המדיני הפדרלי פירסם צו, האוסר על ההפרדה בתחנות האוטובוסים המדיניות ובאוטובוסים.

טבלת סיכום

מבחר

ההפרדה בנסיעה הייתה נורמה משפטית בדרום ארצות הברית עד לשנות 1950 ו-1960. היא נפלה לא בעצמה, אלא תחת לחץ של החלטות משפטיות והתנגדות אזרחית המונית, שהתמודדות הבולטת ביותר שלה היתה הבוייקוט במונטגומרי ונסיעות החופש.

Permanent link to this publication: