עניבה בבגד נשי: סמיוטיקה של גנבה ופירוק כוח

האינקורפורציה של העניבה לתוך הגרדרוב הנשי מייצגת פנומן תרבותי מורכב, שמקדים את גבולות המודה. זהו אקט של גניבה סמיוטית, קווי-זהב פוליטי וכלי לבניית זהות מגדרית. תולדות העניבה הנשית הן סיפור של לחימה על תפקידים חברתיים, נקרא בעזרת שפת האקססוארים.

1. שורשים: התקוממות אנדרוגינית ומדינה של חופש

עד סוף המאה ה-19, אלמנטים של בגדי גברים בגרדרוב הנשי היו מקוללים וקשורים לסוגים מסוימים של פעילויות (רכיבה). השינוי החל עם הופעת "גיבסון-גירל" בשנות ה-1890 — דמות של אישה חדשה, ספורטיבית, משכילה, שנוצרה על ידי האיוריסט צ'ארלס גיבסון. אולם המניפסט האמיתי היה של מרלן דיטריך. הופעתה ב-1930 בסרט "מרוקו" בסמוקינג ועניבה-פרפר, ואז בבגד חופשי עם עניבה ארוכה, הייתה פיצוץ תרבותי. זה לא היה ק Crees, אלא הכרזה: אטריבוטים של כוח גברי וחופש יכולים להיות מוחזקים על ידי אישה ליצירת נשיות חדשה, דומיננטיבית.

במקביל, העניבה הפכה לחלק מהמדינה של יחידות נשיות עזר במהלך מלחמות העולם (לדוגמה, WAAF הבריטיות). כאן היא סמלה לא את ההתקוממות, אלא את החוב, את הדיסציפלינה ואת התרומה השווה לגברים לעניין הכללי, בעוד שהיא נשארה בתוך ההיררכיה הקשה.

2. 1960-1980: מ"מכנסי כחולים" לכוח "מכנסי לבן"

הגל השני של פמיניזם ב-1960-70-הם העניקו לעניבה משמעות פוליטית חדשה. האיקונה הייתה יב סן-לורן, שהציגה ב-1966 סמוקינג לנשים "Le Smoking". העניבה-פרפר במערכת הזו היתה אלמנט מפתח, שהמיר את סמל הפורמליות הערבית של הגבר לשדה של עושר נשי וביטחון. זה היה פירוק אלגנטי, לא חיקוי ישיר.

המהפכה האמיתית התרחשה ב-1980-הם עם כניסתן של דור של נשים קרייריסטיות למשרדים. "סוויט כח" (סוויט כח) עם זרועות רחבות ועניבה-פרפר חובה, לעיתים בגוון גרגרית או עם פסים משולשים, הפך לחגורתן. נשים, שנכנסו לסביבה העסקית — שטח, שנחקק על ידי חוקים גבריים, — היו חייבות לדבר בשפתה. בהקשר זה, העניבה מילאה שלוש פונקציות:

מימטית: החלפה של "האחד" בעולם הגבר.

סטטוסית: גניבה ישירה של סמל כוח.

דקונסטרוקטיבית: העובדה שהנשים לובשות אותה עובר על הסמיוטיקה המוחלטת שלה כסמל גברי.

עובדה מעניינת: ב-1980-הם הופיעה אף תואר מיוחד "floppy tie" — עניבה רכה, לעיתים חיטית וצבעונית, שנשאו הנשים עם חולצות וג'קטים. היא הייתה פחות קשה מהמקבילה הגברית, מה שאיפשר לרכך את הדימוי, ללא פיכחות מהאטריבוט של כוח.

3. העת החדשה: מפירוק למשחק חופשי בקודים
במאה ה-21, העניבה בגרדרוב הנשי שוחררה לחלוטין מהצורך להוכיח שוויון. היא הפכה לאלמנט סטילי נייטרלי אבל מלא משמעות, שמשמש במגוון רגיסטרים:

אירוניה ומשחק פוסטמודרני: להלביש עניבה עם דרקון, סווטר גדול או מעל חולצה מקורה מסמלת לאסתטיקה של "קוד-סלאש" (מיזוג של נגדים: גברי/נשי, קשה/רפוי). כאן העניבה היא ציטטה, לא אוניפורמה.

סטייל אנדרוגיני עסקי: בתעשיות היצירתיות וה-IT, שבהן הדרסקוד נמחק, עניבה (במיוחד "פרפר" או חגורה דקה) יכולה להיות בחירה מודעת ליצירת דימוי של אינטלקטואל, בהמשך הקו של מרלן דיטריך, אבל ללא פאוזה פוליטית.

אוניפורמה של תרבויות תת-מדינה: העניבה היא אטריבוט נפוץ בסטילים גראנג', אינדי, וגם בקהילה ה-LGBTK+-, שבה היא יכולה לשמש כמרקר ויזואלי של נבירות מגדרית או כהתייחסות לאסתטיקה מסוימת.

פרספקטיבה מדעית: סמיוטיקים כמו רולאן בארט יכולים לקרוא לעניבה הנשית כסמל, שהדנוטט (המשמעות הישירה) שלו הוא "עניבה", אבל הקוננטציה (האסוציאציות התרבותיות וההיסטוריות) שלו השתנתה באופן רדיקלי. מסמל של כוח פטריארכלי הוא הפך לסמל שהמשמעות שלו נעה בין משחק, אירוניה, נסטלגיה לאסתטיקה מסוימת והפרה מודעת של גבולות מגדריים.

מסקנה: אקססואר שעבר את יעילותיו
עניבה בבגד הנשי עברה מהתקוממות אפטאזית נגד נורמות מגדריות לכלי למימקריה בסביבה העסקית, ואז לאלמנט חופשי של ביטוי סטילי. סיפורה משקף את ההתפתחות של תפקיד הנשים: מלחימה על גישה להטרוגניות גבריות לפירוק של מושגים "גברי" ו"נשי" בביגוד.

היום, העניבה הנשית היא סמל, חסר קוד אחיד, אבל מלא בזיכרון היסטורי. ללבושה יכול להיות התייחסות לגלם של הוליווד הישן, לאסתטיקה של power של שנות ה-80 או לגנדר פלואידיות מודרנית. היא לא חייבת להוכיח שום דבר, שזה סימן הסוף: אקססואר שהיה פעם סמל ייחודי של כוח גברי, עכשיו שייך לכולם, הופך לכלי לנרטיב אישי, לא לנרטיב מגדרי.

Permanent link to this publication: