זנבות ירוקים מזרזים בין ענפי האלונים. קריאות רם בשחר מעוררים את תושבי האזורים המתגוררים. יונים בעיר? כן, לא בחנות חיות, לא בכלוב על המרפסת, אלא עדרים חופשיים, רועשים, שומעים. במוסקבה, לונדון, ברצלונה או טוקיו זה כבר לא יוצא מהכלל, אלא דבר רגיל. עשרות סוגים של יונים כבר התרגלו לערים מגדולות ברחבי העולם. כיצד הם הגיעו לאזורים שלנו? כיצד הם שורדים בחורף? והשאלה העיקרית - האם עלינו לשמח על הקרובה הזו?

מאיפה באו היונים הפראיים בערים

רוב היונים שחיות כיום בערים אירופיות ואסיאתיות הם צאצאים של בריחה. מישהו נדפק מחלון פתוח, מישהו נשחרר על ידי בעל, ומישהו היה מצליח לברוח בעת העברתו. באזורים הטרופיים הם לא היו מסוגלים לשרוד ללא עדר. אבל בעיר, שיש בה הרבה מקורות מזון, גינה וחימום, מצאו פתח.

המקרה הראשון שתועד - היונים של קרמר בלונדון. בשנות ה-70, זוג ציפורים שברחו התרגלו לחיות בדרום-מערב העיר. כיום בלונדון חיות יותר מ-30,000 פרטים מהסוג הזה. במוסקבה, יונים הופיעו לראשונה בשנות ה-10 של המאה ה-21, כיום יש כמה מאות מהם. במדריד, ברצלונה ובליסבון, היונים הפכו לחלק כל כך טבעי של הנוף, כמו יונות.

כיצד היונים שורדים באקלים הממוזג

נראה כי לציפור טרופית במוסקבה או לונדון בחורף - מוות. אבל היונים חכמות יותר ממה שאנחנו חושבים. ראשית, הן בוחרות מיקרו-אקלים. הן יונות בפארקים ליד חיות החום, על גגות בניינים, מתחת לגגות של מרכזי קניות. בחוץ -10, ומתחת לגג -5. שנית, הן נאספות לעדרים גדולים ושוהות צפופות, חוממות זו את זו. ושלישית, הן משנות את התזונה. בקיץ הן אוכלות פירות, ירקות, זרעים. בחורף הן עוברות למזון מכיסאות הציפורים ומוצאות מים שלא יוזרמו.

היונים-מונכים, אפילו, בונים גונדלים ציבוריים ענקיים מענפים - כמה חדרים למשפחה. גונדל כזה יכול לשקול קילו ומשמר חום טוב. בפנים תמיד חם, גם אם בחוץ -15. מדענים רשמו שרידות בחורף עד 90 אחוז בחורף הרך וכ-60 אחוז בחורף הקשה. זה מספיק כדי שהאוכלוסייה תגדל.

יונים של קרמר: הכובשים העירוניים הראשונים

היונים-קרמר - קוסמופוליטים אמיתיים. אבטיחה - אפריקה ודרום-אסיה, אבל כיום הם חיים ב-35 מדינות על ארבעה יבשות. הם חכמים, פוליגונים, פוגעניים לסוגים אחרים ומאוד רועשים. הקריאה של הזכר נשמעת עד קילומטר.

בברצלונה, היונים-קרמר הדחו את החולדות והסקורצים מהפארקים המרכזיים. הם לוקחים דפורים שהוקדשו לציפורי-מקל, ומערבים קן של ציפורים קטנות. בלונדון, הם נחשבים למין כובש ומנסים להגביל אותם (מסטרילים את הביצים, ירים, אבל לא בהצלחה). בתל אביב, היונים הפכו לאגדה עירונית: הם מתקבצים על חוטי החשמל באלפים ומתחררים בקולם, מתחררים בתנועה הרחוב.

במוסקבה, היונים-קרמר עדיין לא אגרסיביים. הם מעטים, והם נשארים בפארקים לאורך הנהר - בקולומנסקו, בצאריצינו, ביער ביטצבסקו. אבל אורניתולוגים מזהירים: אם האוכלוסייה תגדל לכמה אלפים, קונפליקט עם הציפורים המקומיות יהיה בלתי נמנע.

היונים-מונכים: בוני קנים וחקלאים

הסוג השני בפופולריות של היונים העירוניים - היונה-מונך. הוא מקורו בדרום-אמריקה, אבל התרגל היטב באירופה (בעיקר בספרד, איטליה, בדרום צרפת). בספרד, הם נחשבים למזיק חקלאי: המונכים אוהבים גידולים חקלאיים ונכנסים לשדות בעדרים.

התכונה העיקרית שלהם - הקנים. המונכים בונים בתים רב-משפחתיים מענפים, שיכולים להתמוטט מגשם ורוח. קנים כאלה לוחצים על קווי החשמל, סותרים תעלות מי גשם. בארצות הברית, היכן שהמונכים התרגלו (לדוגמה, בברוקלין, ניו-יורק), חברות השירות הציבוריות מוציאות מיליוני דולרים על ניקוי הקנים מעל קווי החשמל.

ברוסיה, המונכים עדיין נדירים. אבל כמה עדרים נצפו בקרים קרים ובקרים. מקרים של חורף במוסקבה הם נדירים - האקלים קשה יותר להם מאשר ליונים-קרמר.

יחסם של התושבים: אהבה ושנאה

היונים העירוניים חולקים את האנשים לשתי קבוצות. חלקם שמחים: הציפורים הצהובות והצהובות מקשטות את ימיהם השחורים, הם מאכילים אותם ביד, צולמים אותם, מעלים אותם לרשתות חברתיות. היונים ניתנים, לא מפחדים מהאנשים, עולים למרפסות, יכולים להכנס למטבח פתוח. בלונדון יש סיורים של "טיול יוני" בפארקים.

חלק מהתושבים שונאים אותם. רעש. בבוקר, היונים צורחים עד כדי כך שלא ניתן לישון. הם מסירים את כל הציפורים הקטנות מהכיסאות. הם מזהמים את הרכבים בחניונים. הם גורזים בהסתכלות של כבלים וכבלים אינטרנט - בברצלונה, בגלל היונים, היו הפסקות רבות באינטרנט. היונים-מונכים חוטפים ברצינות: הלשון שלהם חזקה פי רבים מהלשון של החולדה, הנשיקה עד לדם.

השלטונות של הערים הגדולות עושים שיטה בינונית. ההשמדה המלאה אינה אפשרית וחמורה. האימוץ המלא - זה להתמודד עם הנזק. פתרון ביניים: שליטה בכמות ללא השמדה שלמה.

מה היונים אוכלים

היונים - צמחונים עם נטייה לגרעינים ופירות. בעיר הם מוצאים הרב
© elib.co.il

Permanent link to this publication: