ההומניזם של מורשת דוסטויבסקי: מדוע הגאונות האפלה שלו מלמדת אותנו להיות אנשים

פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי — סופר, שלעיתים קרובות נקרא הקלאסיקן הרוסי האפל ביותר, האכזר ביותר, ה"חשוך" ביותר. גיבוריו הורגים, מורדים, נופלים לתוך המורדת, מאבדים אמון והגיון. דפיו מלאים כאב, עוני, חוסר תקווה. ככל הנראה, למה לעניין זה של עולם זה בהומניזם — הלימוד על אהבה, אדיבות וכבוד האדם? אבל דוסטויבסקי הפך לאחד המגינים הנלהבים והעמוקים ביותר של הנשמה האנושית בתרבות העולמית. ההומניזם שלו אינו חמוד, אינו רגשני, הוא נולד בגיהנום, אבל בגלל זה הוא כל כך חזק.

ההומניזם ללא אשליות: האדם כמו שהוא

מה מבדיל את דוסטויבסקי מהמיליטנטים של המאה ה-18 או מהרבה מהעמיתים שלו, שהאמינו בקדמה ובהגיון? הוא לא מאידיאליזם את האדם. הוא יודע שבאדם חיים והחיה, והאנגל, ולעיתים החיה חזקה יותר. גיבוריו — זה לא "עניים טובים" ו"שודדים אצילים", זה אנשים חיים עם המרמה, הפחד, הגאווה והייאוש שלהם. אבל בזה נמצא ההומניזם שלו: הוא לא מסתכל אחורה מעל האדם, אפילו כשהוא מכוער. הוא מחפש בו אשה, אפילו כשהיא כמעט כבר כבויה.

קח דוגמה לרקולינוב. הוא הורג את הזקנה-לו"ז, מצדיק עצמו בתיאוריה של "זכות החזק". במשך כל הרומן אנו רואים את הגיהנום הפנימי שלו: הוא מטפס, חולה, נכנס לטרגוד. דוסטויבסקי לא נותן לו דרך קלה. אבל בסוף הוא נותן לו תקווה — דרך סונ'ה, דרך הסכימה הנצרית. זה לא הצדקה לרצח, זה הצהרה על כך שאפילו האדם הנפלה ביותר לא אובד לאהבה. ההומניזם של דוסטויבסקי — בכך שהוא מסרב להחשיב את האדם כמפסיד עד שהוא עדיין חי.

"השטנים" כאזהרה: הומניזם ללא אמונה — זה לא הומניזם

ברומן "השטנים" דוסטויבסקי מראה מה קורה כשהאדם מאבד קשר עם המשמעות העליונה. זה רומן-אזהרה על כך שההומניזם החסר-רוחני, הרעיונות ללא עמוד-השדרה המורלי, משתנים להפך. גיבורי "השטנים" — אינטלקטואלים, מהפכנים — רוצים לשנות את העולם, אבל השיטות שלהם מובילות להרס, אלימות ומוות. דוסטויבסקי אומר: אם אין אלוהים, הכל מותר. אבל הוא לא רק מפחיד מבלתי-אמונה — הוא מראה את המחיר שהאנשים משלמים על דחיית החמלה.

ובזה פסילתו ההומניסטית: הוא רוצה להציל את האדם מעצמו. הוא מציע אזהרה מפני האסון של להיות "אדם-על", שיש לו זכות על חייו של אדם אחר. במובן זה הוא ממשיך את ההומניזם בצורה הטובה ביותר, ללא הזיהום — לא כסובלנות לדעות שונות, אלא כקפדנות לכל מקרה אנושי.

"האידיוט" — יופי וחמלה

נסיך מישקין, הגיבור של הרומן "האידיוט", — זה אולי ההומניסט המוזר ביותר בספרות הרוסית. הוא לא נהג בדרשות, לא לימד, לא קנא. הוא פשוט חולה. חמלתו נראית כמעט כמו מחלה, חוסר יכולתו לראות את הרע — כמעט כמו טיפשות. אבל זה הגיבור שמראה מהי ההומניזם האמיתי: לא אהבה תאורטית ל"אנושות", אלא אהבה מעשית לאדם מסוים, אפילו אם זה אדם נפלה או אגודל עצל.

מישקין מנסה להציל את נסטס'ה פיליפובנה, אגליה, רוגוז'ין — ומובס. העולם חסר רחמים לטוהר שלו. אבל ההפסד שלו — זה לא הפסד לרעיון. דוסטויבסקי מראה: גם אם הטוב אינו יכול להצליח בעולם זה, הוא נשאר הדבר היחיד שעושה אותנו אנשים. ההומניזם של מישקין אינו טריופלי, הוא טרגי, אבל הוא לא נעלם.

"האחים קרמזוב" כסינטזה של ההומניזם

ברומן האחרון של דוסטויבסקי, ההומניזם מגיע לשיאו. כאן אין גיבורים חד-משמעיים: כל אחד מהאחים — אלכסי, איבן, דמיטרי — מייצג חלק מהנפש האנושית. איבן, עם ההתנגדות שלו לאלוהים, — זה אתגר אינטלקטואלי שדוסטויבסקי לוקח ברצינות. הוא לא משתיק את טיעוניו, הוא שם אותם במרכז. אבל התשובה היא "האגדה על האינקוויזיטור הגדול" — אגדה על כך שחופש ללא אמונה הופך לעבדות, ואהבה ללא סבל — לריקות.

הסצנה האחרונה — נאום אלכסי בליחם, היא קוונטסנס של ההומניזם של דוסטויבסקי. הוא לא נותן רכיבים, הוא לא מבטיח גן-עדן על אדמות. הוא אומר: "היו טובים, למרות כל הרוע של העולם". זה קשה, כמעט בלתי אפשרי. אבל זה הדבר היחיד שיש לו משמעות.

הומניזם וכאב: למה דוסטויבסקי מדבר כל כך על כאב

רבים מאשימים את דוסטויבסקי בחמורות מופרזת. גיבוריו סובלים, נפגעים, מתים. אבל עבורו כאב הוא לא מטרה בעצמה, אלא דרך להתבונן. דרך הכאב, האדם רואה את עצמו האמיתי, דרך הכאב הוא יכול להיות בעל חמלה, דרך הכאב הוא יכול להגיע לאלוהים או לאנושיות. ההומניזם של דוסטויבסקי לא נכפה על הכאב — הוא אומר שהכאב לא צריך להיות נקודת הסיום.

הוא מראה שהאדם יכול להיות יכול לעשות פעולות נפלאות רק כשהוא חש. פשעו של רקולינוב — תוצאה של כאבו, של ייאושו. אבל תחילתו של קומתו — זה כאב — ההודאה באשמה, הקבלה של הסבל. דוסטויבסקי מאמין שהאדם נולד שוב דרך הסבל, וזה אחת הרעיונות ההומניסטים החזקים ביותר בספרות.

עכשיו: למה אנחנו עדיין קוראים את דוסטויבסקי

כמעט שת
© elib.co.il

Permanent link to this publication: