לפגוש חולדה בעיר לפני עשר שנים נראה כמו נס. חיה יערונית, קוצנית וזהירה, — בג'ונגלים של בטון? ועכשיו ראו את החדשות: אז במוסקבה ראו חולדה ליד התחנה «בוטניקסקי סאד» במוסקבה, ואז בסנט-פטרבורג על המדשאה ליד מגדל דירות. בברלין ובוינה חולדות הפכו לחלק מהפאונה העירונית לפני זמן רב, כמו יונים, רק יותר נחמדים. מה קורה? מדוע החולדה הולכת לעיר, ואיך היא שורדת שם? ובעיקר — האם נפגע בה באהבתנו?

העיר כיער חדש

נראה שלעיר אין מקום לחולדה. מכוניות, אספלט, עמודי אדם, בלילה זה כמו ביום. אבל העיר המודרנית דומה באופן מסוכן לסביבה הטבעית של החולדה. ראשית, המגזר הפרטי ומגדלי הדירות החדשים משאירים אזורים ירוקים. פארקים, סקוורים, שטחים פתוחים, קירות רכבת — כל אלה חתיכות של טבע דובר. שנית, בעיר אין טורפים גדולים — לא לישים, לא זאבים, לא פילינים. האויב העיקרי של החולדה, הברסוק, אינו חי בעיר. נשארים רק כלבים וחתולים, אבל החולדה יכולה להתמודד איתם, בעלת גולגולת. שלישית, בעיר חם ויש הרבה אוכל. בפחי האשפה, במסיכות של הכלבים, במכליות לציפורים — הרבה מזון קל. וזה לחולדה אוכלת רב-מזונית זה חינוך.

לכן, האורבניזציה של חולדות — מגמה גלובלית. לדוגמה, בלונדון, לחולדות העירוניות יותר מאשר בכפרים. בברלין, בפארק טירגארטן, חיים עד שמונה חולדות לכל קילומטר רבוע. במוסקבה אין סטטיסטיקה מדויקת, אבל הזואולוגים אומרים על גידול במספר המפגשים ב 3-4 פעמים בחמש השנים האחרונות.

מה שהחולדה העירונית שונה מהחולדה היערונית

יש הרבה הבדלים. החולדה היערונית פחדנית, היא לא יוצאת לאדם. החולדה העירונית רגילה לאנשים. היא יכולה לחצות את הכביש באור המנורה, ללא חבוקה. היא יכולה להתקרב למפתחות של בית קפה, שיש בו ריח של אוכל. היא יכולה לטפס למפתחות פתוחים ולישן מתחת לרצפה. הזואולוגים שמים לב שלחולדות עירוניות הקוצים קצרים יותר — כך הם נצמדים פחות לפקקים ולאריזות. והם קטנים יותר: גישה קבועה למזון לא גורמת להם להתגדל, להפך, המזון העירוני — לחם, צ'יפס, כבד — רע להם, והרבה מהחולדות העירוניות סובלות משמנת ומסוכרת. ההבדל החשוב השני — המשכה. אם החולדה היערונית פעילה רק בשעות החשיכה, החולדה העירונית יכולה לצאת גם בחשיכה, ואף ביום ענני. המכוניות רועמות כל היממה, האור המתמשך משנה את הטמפרטורות הביולוגיות.

מה יש יותר בעיר: יתרונות או חסרונות

יש הרבה יתרונות לחולדה בעיר, במבט ראשון. אין טורפים. מחסות חמימים — תחת קירות, בתעלות, בקבוצות עץ שהדורבנים לא ניקו. מזון — מהפחי, מהמסיכות של הכלבים, מהמדשאות, שיש בהם הרבה חרקים וחרקים (המדשאות בפארקים לא נגרזים כמו ביער, שם חיים הרבה חרקים). אבל החסרונות, למרבה הצער, חמורים יותר.

חסרון ראשון — הכבישים. החולדות עוברות לאט על האספלט. מכוניות דופקות אותן אלפים. בסתיו, כשהחולדות מצטמצמות לפני החיכוך, הן פעילות יותר ויותר נפלות תחת גלגלי המכוניות. חסרון שני — הרעלים. בעיר משתמשים ברעלים לחיה עכברים, תיקנים, יתושים. החולדה אוכלת עכברה מרעולה או חרק מרעול, ומתה. חסרון שלישי — הזבל. זכוכית, פלסטיק, חבלים — בהם החולדה נקשרת, חותכת, נתקעת. חסרון רביעי — מרחבים סגורים. החולדה נופלת לתא הכניסה לסניפי הספקס, למיכלי הדרינז', לתחתית המפתחות, בלי יציאה. היא לא יכולה לצאת. חסרון חמישי — אנשים. אנשים טובים לוקחים את החולדה הביתה, שמים אותה בתיבה, מאכילים אותה חלב. אחרי שבוע, החיה המתה מהלחץ ומההזנה הלא נכונה. ואנשים רעים פשוט מזיקים לה עם רגליהם או זורקים אותה. זה קורה גם.

כמה חולדות חיות בערים הרוסיות

אין מספר מדויק. אף אחד לא ערך סקר גדול. אבל יש שיטה: על ידי ספירה לילית על נתיבים בפארקים, הזואולוגים עושים אקסטרפולציה. במוסקבה, לפי הערכות המכון לבעיות אקולוגיות ואבולוציה, חיות שבעונה 800-1500 חולדות. בסנט-פטרבורג — כ-600-1000. באוקראניה — פחות, כ-300, האקלים קשה יותר. בוורונז' להפך, יש הרבה אזורים ירוקים, וחולדות, יכול להיות שעד 500. בערים הקטנות המצב טוב יותר: פחות מכוניות, יותר גנים. לדוגמה, בסרגייבובו, מחוץ למוסקבה, ניתן למצוא חולדות כמעט בכל חצר של המגזר הפרטי.

מגמה מדאיגה: האוכלוסייה קטנה בשכונות השינה הישנות עם בניה צפופה וגדלה באזורים הפארקיים ובאזורים עם בניינים בני-מספר. כלומר, החולדה מחפשת איזון בין אדם וטבע. ובוחרת לא במרכז, אלא בפריפריה.

איך חולדות עירוניות זוחלות בחורף

ביער, החולדה מקימה קן מתחת לשורשים או בעריסה. ובעיר? היא מוצאת תחתית עם רצפה יבשה וחמה. או הולכת לעריסה של עלים שהדורבנים לא ניקו. או ישנה בתוך תולעת דרינז'. הבעיה היא שהחורפים העירוניים חמימים ורטובים יותר מאשר ביער. חורף נצלזל, נחלים, סול שנשפך על הרחובות, שהמים המתכהלים נושאים אותו לאדמה. החולדה עלולה להתעורר בחורף — וזה מוות בטוח. מספר פעמים בשבוע, ה
© elib.co.il

Permanent link to this publication: