יום אוליאן, או צבע הלולאים: משמעות החג, שמריח בדבש ובאהבה

בלוח השנה העממי, 4 ביולי מסמלת תאריך מיוחד — יום אוליאן, שגם נקרא צבע הלולאים. זה לא רק יום בשורה של ימי הקיץ. זה חיבור של זיכרון נוצרי על המורד הקדוש, פולחן יהודי-עתיק של עץ קדוש ואגדה נפלאה על שני אוהבים, שלא הצליחו להיפגש. מאחורי כל שם של חג זה — יום אוליאן, צבע הלולאים, יום אוליאנדן — יש משמעות, מסורת ומכוח. כדי להבין אותו עד קצה, צריך להתבונן בשלושה צדדיו: הדתי, הטבעי והאהבה.

שורש דתי: זיכרון המורד הקדוש יוליאן מטארס

חג זה יוצא ממסורת הכנסייה האורתודוקסית. 4 ביולי (לפי השנה העתיקה — 21 ביוני) הכנסייה האורתודוקסית משבחת את זיכרון המורד הקדוש יוליאן מטארס. הקדוש חי במאות השלישית והרביעית בעיר טארס (על אדמת טורקיה המודרנית) ומהגיל הצעיר נכנס למסורת נוצרית. בגיל 18 הוא נחשף לגוניות קשות מצד היהודים. יוליאן נכלא בכלא וננסה לגרום לו להתנצר. אך הוא נשאר נאמן לאמונתו. יחד עמו נוצחה אימו. לפי המסורת, את הנער הניחו בשק עם נחשים והשליכו אותו לים. מאוחר יותר נמצאו עצמותיו והם התפרסמו בנסים של ריפוי.

ברוסיה שינה שמו לשם יותר מוכר לאוזן — «אוליאן», ולכן יום זיכרונו קיבל את השם העממי — יום אוליאן. בלוח השנה העממי, תאריך זה קשור גם לפולחן של קדושים ששמם דומה — הכומר יוליאן והשופט יוליאן, שחיזקו את השם הכולל «אוליאן».

מהות טבעית: התחלת צבעונות הלולאים

השם השני, לא פחות חשוב, של חג זה — צבע הלולאים. הוא קשור לכך שבתחילת יוליות, במרכז הרחב של רוסיה, מתחילה צבעונות הלולאים. במסורת הכפרית, זה היה אירוע חשוב: הלולאים נחשבו לעץ קדוש, לעץ-אמא, שמספק כל מה שנדרש. מהיום הזה, החלו לאסוף צבעונות הלולאים להכנת תרופות.

צבעונות הלולאים נחשבו מזה ואילך כמוצר שיש בו תרופות. השתמשו בהם לטיפול בצינון, ליחרדות, כאב ראש, דלקת. נשים שטו ברוסה של צבעונות או במרק של צבעונים, כדי לשמור על נעוריהן ויפיפיותן. הלולאים נחשבו לא רק כצמח רפואי, אלא גם כמגן. הייתה אמונה שהוא מגן נגד השטנה, ושהמי שיחתוך את הלולאים, יתאבד. גם נחשב שהלולאים לא נופלים על הלולאים, לכן הם הורדו ליד בתים וכנסיות.

אגדת האהבה: אוליאן ואוליאנה

אך המשמעות הפואטית והנפלאה ביותר של יום אוליאן חייבת להיות אגדת האהבה על שני אוהבים — אוליאן ואוליאנה. הסיפור מספר על כך שהנער והילדה לא הצליחו להיפגש. אוליאן חיכה לאהובתו בשדה, והיא חיפשה אותו במקום המים. הם החליפו מקומות, אך לא הצליחו להפגש.

בעם, סיפור האסון הזה הועבר בפתגמים: «אוליאן אוליאנה לפנים לא רואה» ו「אוליאן אוליאנה קורא, ואוליאנה — אוליאנה». בעתיקות, כדי לא לחזור על דרכם של הגיבורים המקוריים, האוהבים ניסו לבלות יותר זמן יחד ביום זה. ביום אוליאן, נאסר בתוקף להתווכח עם אהובים, להתמרד או להתווכח. נישואים או נישואין ביום זה נחשבו לסימן שמח, ולפי דעת האמונה, הם סימלו שלום וחיים משותפים מוצלחים.

מסורות ואיסורים של החג

כמו כל חג עממי, יום אוליאן היה מוקף במסורות ואיסורים רבים.

ביום זה היה מקובל:

• לאסוף צבעונות הלולאים, ללא חתיכת ענפים, ולייבשם לשימוש בחורף
• לשטוף ברוסה של צבעונות כדי לשמור על יופי ובריאות
• לצלול במים שלוש פעמים, בראש, כדי להסיר מחלות ועצבות
• לעזור לצרכיים, לתת צדקה, אבל לא להביט בעיניו של המבקש
• לשתות תה מצבעונות ולבלות זמן עם המשפחה

נאסר בתוקף:

• לחתוך את הלולאים, לחתוך את הענפים שלו או לחצות את העור שלו — זה יכול להביא לרעות
• להתווכח עם קרובים, בעיקר עם אהובים
• להתחיל עם דברים חדשים או מסעות רחוקים — הם יכולים להסתיים בכשלון
• לקחת או לתת חוב, כדי לא להפריע להון הכלכלי
• לעסוק בקסם או בקוסמולוגיה

ביום זה גם הסתכלו בזריחה. צבעונות צבעונים נחשבו כמשאיל לקיץ חם ושמשי, והרעש הארוך — למזג אוויר נטוי.

סיום

יום אוליאן, או צבע הלולאים, — זה לא רק תאריך בלוח השנה. זה חג, שבו נפגשו אמונה, טבע ואהבה. הוא מזכיר לנו על הקדוש ששמר על נאמנותו עד סוף, על המתנה הנדיבה של הלולאים, שמרפא גוף ונשמה, ועל אלה שמחפשים זה את זה, אבל מפחדים להחמץ. 4 ביולי — יום, שבו יש לעצור, לשאוף את הריח הדבשי של הלולאים הפורחים ולזכור: החשוב — לא להאבד בעומס.

Permanent link to this publication: