בית-משפט לענייני משפחה. בחדר שקט. ילדה בת עשרה יושבת על הספסל, תולשת את קצה השמלה. אמא מסתכלת עליה בהבעה בלתי ניתנת לקריאה. אבא נמצא בפינה השנייה. עורך הדין של אמא שואל שאלה אחר שאלה. הילדה מגיבה יותר ויותר בשקט. כתפיה מתנדנדות. היא מסתכלת על אמא, ואמא מכותה בלתי מורגש. ואז הילדה מתפוצצת. צעקה, דמעות, רעד. השופט מכריז על הפסקה. אמא חוגגת. צעד נוסף להגבלת זכויות האב. ציני? אכזרי? קחו תשומת-לב למציאות, שבה הילדים הופכים לנשק.

ילדים ככלי במלחמות גירושין

גירושין זה כואב. אבל כשאחת הצדדים מחליטה להשתמש בילד כמקל, הכאב הופך לפשע. התופעה של "ילד מתוכנן" ידועה לפסיכולוגים בכל העולם. אמא (לעיתים קרובות, אבא) מעלה בנותה או בנה, שהאבא השני הוא מפלצת, שהוא מסוכן, שהוא לא אוהב ורוצה לקחת הכל. ואז היא מוציאה את "הקורבן" לבית-משפט, שם מצפים מהילד תצהירים. התצהירים הכי טובים הם כשהילד לא רק מדבר, אלא מדגים. מדגים פחד. איסטריה. קריסה.

ההתפרצות הנפשית של הילדה בבית-משפט היא לא נסיבה אם היא קורת בנוכחות האב. זה הצגה. הבמאי — האמא. התסריט — "את פוחדת מהאבא, אמרי שהוא הכה אותך". והשחקן — הילד, שהובטח לו אהבה והגנה, אם הוא יבכה ברגע הנכון.

השופט, רואה דמעות, לעיתים קרובות מקבל אותן כמטבע. כי מי יהיה חושד, שהאמא דחפה את הבת שלה לאיסטריה? ואם יחושד, להוכיח זה כמעט בלתי אפשרי.

מדוע ההתפרצות הנפשית — הנשק המושלם

בתהליך אזרחי, ההחלטה לעיתים קרובות נובעת לא מעליה על ידי עובדות יבשות, אלא מעליה על ידי תחושות השופט. ההעדות הרגשית של הילד בדמעות עולה על כל חקירות מומחים. השופט חושב: "הילד צועק כך, אז האמת על צידו". זה טעות קוגניטיבית, שלה הם חשופים אפילו שופטים מנוסים.

בנוסף, ההתפרצות הנפשית מאפשרת להימנע מחקירה דיונית. אם הילד רועד ולא יכול לדבר, השופט קורע את הפסקה ומתעד בתיק: "העד לא יכול לתת תצהירים בשל מצבו הרגשי". והתצהירים, שנתנו בחקירה (שבה האמא גם הייתה נוכחת), נשארים בתיק. והם, כמובן, נגד האב.

המרכיב השלישי — חקירה פסיכולוגית. אחרי ההתפרצות, השופט נותן לעיתים קרובות חקירה. אבל המומחה רואה את הילדה כבר פצועה, בלחץ, ויכול לאשר: "הילד חווה פחד מהאב". כאילו האמא אינה קשורה. והאמא, בינתיים, מגעגעת את הילדה על הראש ואומרת: "ראית, כמה הוא רע, בגללו דמעות את".

אסטרטגיה אמא: הוראה של אכזריות

איך זה קורה בפועל? פסיכולוגים, שעובדים עם קורבנות של הפרדה בין הורים, זיהו אלגוריתם טיפוסי.

שלב ראשון — הפרדה. האמא מגבילה את האב להיפגש עם הילדה בהתנהגויות מכובדות. הילדה משכנעת, שהאב לא רוצה לבוא. שלב שני — הדמוניזציה. כל שיחה על האב מלווה בשלילי: "הוא זרק אותך", "הוא לא אוהב אותנו", "ממנו ניתן לצפות רק לרע". שלב שלישי — העלאת פחד. "את פוחדת מהאבא? הוא יכה אותך, אם לא תתנהגי טוב". הילדה מתחילה לפחד באמת, אבל היא פוחדת לא מהאב, אלא מהתגובה של האמא.

שלב רביעי — חזרה. האמא מתאמנת עם הילדה ימים לפני המשפט לבכות ברגע הנכון. היא מבטיחה לה צעצוע, טאבלט, טיול לים. "את רק תבכי ותגידי: 'אני לא רוצה ללכת לאבא, הוא הכה אותי'". הילדה, שרוצה אהבה של האמא, מסכימה. שלב חמישי — המשפט. הילדה משחקת תפקיד. השופט רואה את הדמעות. התוצאה: האב מוגבל בזכויות, האמא מקבלת הכל.

אבות, שהפכו לקורבנות של תכסיסים כאלה, מתארים זאת כטירוף. הם לא יכולים להגן, כי כל נסיון להגן נראה כאגרסיה נגד הילד. נסה להוכיח, שהדמעות הן זיוף.

האבחנה: סינדרום ההפרדה הורית

לתופעה יש שם רפואי — סינדרום ההפרדה הורית (Parental Alienation Syndrome, PAS). המונח נטבע על ידי הפסיכיאטר ריצ'רד גארדנר בשנות ה-80. הוא מתאר מצב, שבו אבא אחד מכוון את הילד לנגד הורה השני ללא סיבות אובייקטיביות. הילד מתחיל לשנוא, לפחד, לגנות את ההורה השני, למרות שהוא לעולם לא היה אכזרי.

במקרה של ההתפרצות הנפשית בבית-משפט, אנחנו רואים שלב קיצוני של PAS. הילד, שנדחף ונתון לתכנון, חווה קריסה פסיכולוגית בנוכחות "האויב". אבל זה לא קריסה ספונטנית. זה קריסה, שהאמא גידלה והשתמשה בה כהוכחה.

ברוסיה, סינדרום ההפרדה הורית לא מוכר כאבחנה רשמית. אין סעיף בחוק הפלילי על הכוונת ילד. אין שיטות מומחים, שיכולות להבדיל בין פחד אמיתי לפחד מונחה. לכן האמות (והאבות) ממשיכות להשתמש בילדים בבתי-משפט, יודעות שאין עונש.

מי סובל בעצם

נראה, שהאמא זוכה בתיק. מקבלת חזקה לבד, דמי-גירושין, דירה. אבל מחיר הניצחון — הפסיכיה של הילדה. הילד, שהוכרח לשקר ולהעמיד פנים, גדל עם פצע פסיכולוגי עמוק. בבגרות, יש לילדים כאלה סיכון גבוה לדיכאון, הפרעות דחק, בעיות באמון באנשים, נטיות למניפולציה.

ואם הילדה תבינה, שהאמא השתמשה בה כנשק? זה עשוי לשבור את היחסים לנצח. האמא תישאר לבד. ואז ניצחונה בבית-המשפט יהפוך לניצחון פירותי.

הקורבן הנקי — האב. הוא איבד את הבת. הוא לא יכול לראות אותה, כי השופט החליט, שה
© elib.co.il

Permanent link to this publication: