סיפורי חג המולד בספרות ובקולנוע הזר: מהאימה הגותית לנס החג המולד

מבוא: הדיכוטומיה של חג המולד — מפחד פגאני לחמלה נוצרית

תקופת חג המולד (ממולד לחנוכה) בתרבות המערבית, במיוחד במסורת האנגלית, הביאה לידי יצירת סוגה ייחודית — «סיפורי רוחות (נשמות) חג המולד/חג המולד» (Christmas ghost story). התכונה הייחודית שלו היא החיבור העמוק של שני ארכטיפים: פחד פגאני מעולם הרוחות ה"חלש", כשהגבולות בין החיים והמתים דלילים, והאידאל הנוצרי של חמלה, טינוק וחמלה משפחתית. הסינתזה הזו יוצרת כדור דרמטי, שבו שינוי האישי של הדמות נעשה לעיתים קרובות דרך מפגש עם העולם העל-טבעי.

הקנון הספרותי: רוחות ויקטוריאניות ולקח מורלי

עידן זהב של סיפורי חג המולד — אנגליה הויקטוריאנית. המסורת לספר סיפורים מפחידים ליד השרד (בחג המולד) הייתה מפורסמת באותה תקופה ומצאה את השתקפותה בתקשורת.

צ'ארלס דיקנס — "שירת חג המולד" (A Christmas Carol, 1843). טקסט זה הוא אבן-יסוד של הסוגה. כאן, המיסטיקה של חג המולד (ארבעה רוחות) שירתה לא למטרת האימה, אלא לשם השינוי המורלי-אתי של הסקרן איבניזר סקרודג'. דיקנס חיבר במהירות את האטמוספירה הגותית (הרוח המארלי, ראיות) עם קריטיקה חברתית ומורל נוצרי ברור של הצורך בטוב-לב, נדיבות וערכי משפחה. זה לא סיפור על רוחות, אלא סיפור על ריפוי נשמה, שבו העל-טבעי משמש כקטליזטור.

"הפניית המכה" ("The Turn of the Screw", 1898) מאת הנרי ג'יימס. למרות שזה לא סיפור חג המולד פורמלית, הוא נכתב לפרסום בגיליון חג המולד של העיתון ונקרא בתוך המסורת הזו. ג'יימס הביא את הסוגה למידה פסיכולוגית: רוחות המטפלת והמנהלת יכולות להיות סוכנויות על-טבעיות, וגם תמונות של הפרעה הנפשית של המטפלת הצעירה. המוטיב החג המולד "של גבולות מעורפלים" פועל כדי ליצור פארנויה ולאונדינות, ומחזיר את השאלה על טבע הרוע.

M. R. James — מאסטר "האימה האנטיקוורית". רוב סיפוריו, שרבים מהם נקראו בקול בחג המולד בקיימברידג', הפכו לסטנדרט. ב"סיפור על הצל האבוד" או "העץ המקדש" ("The Ash-tree"), הרוח אינו נוכח רק ללמד, אלא לסכן עונש קשה ובלתי נמנע, לעיתים קרובות נגרם על ידי סקרנות או חיכוך עם טאבו עתיקים של מורשת. סיפוריו החג המולד — חזרה לפחד עתיק, ארכאי, מורט ומקנא.

הקולנוע: התפתחות ממורל לנוסטלגיה ופוסטמודרניזם

הקולנוע ירש ושינה את המסורת הספרותית, שינה את ההדגשות.

ההוליווד הקלאסי וערכי המשפחה:

"חיים נהדרים" (It's a Wonderful Life, 1946) מאת פרנק קפרה. יורש ישיר של המסורת של דיקנס. מלאך-שומר (במקום רוח) מראה לדמותו כיצד העולם היה ללאווווו. זהו סיפור חג המולד על ערך כל חיים, שבו ההתערבות העל-טבעית מובילה לניצחון הטוב ולהבנה החשובה של חשיבות המשפחה והקהילה.

"בית חולם" (Home Alone, 1990). סיפור חג המולד, שחסר מיסטיקה, אך בנוי על ארכיטיפ "מבחן ושיקום המשפחה". הכאוס שהוצא על ידי קווין ונצחונו על הפושעים בסופו מוביל להתוודות של האמא ולחיבור המשפחה. חג המולד כאן הוא רקע לפיוס.

קולנוע אירופי: מלנכוליה וקסם של המציאות.

"ריח של אשה" (Profumo di donna, 1974) מאת דינו ריזי והרמקאס של 1992. למרות שהפעולה קורה ב-Thanksgiving, הסצנה האחרונה בניו יורק — רוחנית חג המולד. קצין עיוור, מתוסכל מהחיים, מוצא משמעות ורצון לחיות בהפרעה הרוחנית של העיר הגדולה, בריח "ריח האשה". זהו סיפור של תחייה רוחנית, שבו חג המולד משמש כסמל של היופי הבלתי ניתן לחזירה.

"ליבות לבד" ("Love Actually", 2003). אנקדוטה של סיפורים חג המולד (במובן הרחב) שבה חג המולד משמש כדדליין להתוודות, זמן להסכם ולהביע רגשות אמיתיים. זהו סיפור סקסטי, רגשי, אך חזק, על "שינוי".

דקונסקציה פוסטמודרניסטית והומור שחור

"הפארדה שלפני חג המולד" (The Nightmare Before Christmas, 1993) מאת טים ברטון. אלגוריה מדהימה על ההתנגשות בין שני עולמות — האימה של האלוהות והנס של חג המולד. ג'ק סקלינגטון מנסה לכבוש את חג המולד, אך רק מכניס חוסר סדר. הסרט מראה שלכל מסורת — טבעה, והשילוב שלהם עשוי להיות מסוכן, אך בסופו מוביל להעשרה הדדית.

"הגרינץ' — פושט החג המולד" (How the Grinch Stole Christmas!, 1966/2000). ד"ר סויז יצר את הסיפור הקלאסי על ציניק ששנא את הפרוצרציה של החג המולד, שליבו נוכח על ידי ההופעה הפשוטה של רוח האדם (שירה). זהו קריטיקה של הממוכרות של חג המולד והכרה במהותו הרוחנית, הלא-מוחשי.

"סנטה רע" (Bad Santa, 2003). דקונסקציה רדיקלית של הסוגה. הדמות הראשית — אלכוהוליסט, פושט, ציניק, שמשחק את סנטה. "השינוי" שלו תחת ההשפעה של ילד-מוגרש קורה באופן כואב, דirty וללא רגשות, אך נראה יותר אמיתי. זהו סיפור חג המולד למבוגרים, ללא זיפות פסטורליות.

עובדה מעניינת: בבריטניה עדיין קיימת המסורת של "הרוח החג המולד" בטלוויזיה. בשנות ה-70, BBC הוציאה בכל חג המולד פרסומים מיוחדים של סדרות אימה ("A Ghost Story for Christmas"), לעיתים קרובות לפי תוכניות של M. R. James. המסורת הזו חודשה גם היום, מדגישה את השורשים העמוקים של הקשר "חג המולד — על-טבעי — התבוננות עצמית" בתרבות הבריטית.

© elib.co.il

Permanent link to this publication: