זכות לשכחה דיגיטלית: בין פרטיות וחופש המידע

מהות ולידת הזכות

זכות לשכחה דיגיטלית (זכות למחיקה, "right to be forgotten") — תפיסה משפטית שמאפשרת לאדם לדרוש הסרה של נתונים אישיים ישנים, לא רלוונטיים או מקליפים מהגישה הציבורית, בעיקר ממערכות החיפוש. זה לא מחיקה מוחלטת של המידע מהשרתים (שטכנית לעיתים קרובות בלתי אפשרית), אלא דה-אינדקסיקציה מהתוצאות של החיפוש על פי בקשות הכוללות את שם המועלה.

נקודת המפנה הייתה ההחלטה של בית המשפט האירופי בעניין "Google Spain v. AEPD and Mario Costeja González" ב-2014. אזרח ספרדי, מריו קוסטג'ה גונזלס, דרש להסיר קישורים לרשומות עיתונות של 1998 על מכירת נכסיו על רקע חובות — המידע היה נכון, אך ישן ופגע במוניטין שלו. המשפט קבע שמערכות החיפוש הן "מעבדות נתונים" ויש לקחת בחשבון את האיזון בין זכות הפרטיות והעניין הציבורי. ההחלטה הזו שימשה כבסיס לסעיף 17 של תקנת המידע הכללית להגנה על נתונים (GDPR) ש�כנה לתוקף ב-2018.

עובדה מעניינת: ב-8 השנים הראשונות לפעולת הזכות (2014-2022) Google קיבלה באירופה יותר מ-5.8 מיליון בקשות להסרת כתובות URL, מתוכן כ-45% נענו להן. זה מדגים דרישה חברתית עצומה ל"מחדשה דיגיטלית".

קונפליקט אתי וחברתי: שני זכויות בסיסיות

ביסוד זכות השכחה נמצא קונפליקט עמוק משפטי ואתי בין:

זכות לחיים פרטיים ולהתפתחות אישית (סעיף 8 של הסכם זכויות האדם האירופי).

חופש הביטוי וזכות החברה למידע (סעיף 10 של אותו הסכם).

התומכים בזכות השכחה טוענים שהאינטרנט, עם זכרונו הנצחי, מסיר מהאנשים את האפשרות להתחיל את החיים מפנילה (ל"להכחיש" ו"לשכוח"). מידע ישן או לא משמעותי יוצר "צל דיגיטלי" שעשוי לרדוף אחר האדם למשך שנים, ולהשפיע על תעסוקה, קשרים חברתיים ובריאות הנפש.

המתנגדים (לעיתים קרובות עיתונאים, היסטוריונים, אקטיביסטים) רואים בזה איום לצנזורה, ריבוזיוניזם ו"רעש היסטורי לבן". הם חוששים שבקשות נרחבות להסרה יסלקו מהשדה הציבורי עובדות חשובות על אישים ציבוריים, פשעים או רשלנות.

דוגמה: בית המשפט האירופי ב-2019 קבע שזכות השכחה אינה מוחלטת עבור אישים ציבוריים. הוא דחה בקשה להסיר קישורים למייסד "ויקיליקס" ג'וליאן אסאנג', בהתחשב בעניין הציבורי המשמעותי למשפטיו. כך, חשיבות העניין הציבורי היא קריטריון מפתח בכל מקרה ספציפי.

קשיים טכניים וסתירות גלובליות

היישום של הזכות נתקל בקשיים מעשיים עצומים:

קונפליקט יוריסדיקציה: האם ההסרה צריכה להתבצע רק באזור הדומיין של מדינת המועלה (לדוגמה, google.fr) או באופן גלובלי (google.com)? בהתחלה, האיחוד האירופי דרש הסרה בכל דומיינים, אך ב-2019 בית המשפט האירופי הגביל את השטח לאזור האיחוד האירופי, כדי להימנע מהטלת סטנדרטים שלו על כל העולם. אך דרכים טכניות לחבל (לדוגמה, VPN) הופכות את החלוקה הזו לתנאית.

נטל ההערכה: מערכות החיפוש (בעיקר Google) הופכות לשופטים פרטיים בסכסוך בין פרטיות וחופש המידע. הם חייבים ליצור מחלקות שלמות לבדיקה ידנית של אלפי בקשות, ולקבל החלטות סובייקטיביות על פי קריטריונים מעורפלים של GDPR.

אפקט "מצע הפרוס" (striped blanket): מידע עשוי להיות מוסר מהחיפוש, אך להישאר על האתר המקורי (לדוגמה, בארכיון של עיתון). זה יוצר מצב מוזר שבו המידע קיים, אך קשה למצוא אותו.

הקשר הבינלאומי: גישות לא-אירופיות

זכות השכחה היא תפיסה עיקרית אירופית, מבוססת על הבנה קונטיננטלית של פרטיות כזכות בסיסית. במערכות משפט אחרות הגישה שונה.

ארצות הברית: סעיף 1 של החוקה נותן פריבילגיה לחופש הדיבור. בתי המשפט האמריקאיים, כרעת, מסרו בקשות דומות, רואים במערכות החיפוש כמדיה מוגנת על ידי התיקון. התפיסה "זכות לשכחה" כמעט ולא קיימת במשפט האמריקאי, למרות שיש חוקים להגנה על פרטיות ילדים ("חוק ההגנה על פרטיות הילדים באינטרנט").

רוסיה: ב-2015, "זכות השכחה" (חוק 264) נכנס לחוק, ומאפשר לדרוש הסרת קישורים למידע שהוא מקורב, ישן או נפוץ בהפרה של חוק. המבקרים מציינים שהחוק עשוי להיות משמש להסרת חדשות מבקרות ולמנוע גישה למידע חשוב לציבור.

עובדה מעניינת: ביפן, ב-2016, הופיע זכות דומה לאחר תאונה רצונית, שבה אזרח דרש להסיר קישורים ישנים שהזכירו את עצורתו על רקע חוק השליטה בפשעים המאורגנים. המשפט ניצב לטובת המועלה, ויצר פרסדן חשוב, שהותאם למערכת המשפט המקומית.

עתיד בעידן של ניורו-מכונות ולמידה עמוקה

עם הופעת ה-איי-איי (ChatGPT, Midjourney) הבעיה מקבלת מידה חדשה. מודלים גדולים של שפה לומדים על מספרים גדולים של נתונים מהאינטרנט, "זוכרים" במשקליהם את המידע שיכול להיות מוסר לפי בקשת שכחה. "שכחה" מוחלטת לאי-איי היא טכנית כמעט בלתי אפשרית ללא חינוך מחדש של המודל, שהוא לא כלכלי. זה יוצר תחום חדש של מחקר — "למידה של ניורו-מכונות" (machine unlearning) — פיתוח אלגוריתמים שיכולים ל"שכוח" נתונים מסוימים ללא פגיעה במודל כולו.

מסקנה: איזון בעידן הדיגיטלי

זכות לשכחה דיגיטלית היא לא נ
© elib.co.il

Permanent link to this publication: