שאלה על «הנשיא המלובן-השלום ביותר» מכילה שיפוט ערכי, שהמדע ההיסטורי, כדיסציפלינה קשיחה, מזהה. המושג «מלובן-השלום» יכול להיות מפרש בצורה שונה: כדחייה של מלחמה, עדיפות לדיפלומטיה, צמצום עלויות צבאיות, סריקה מחוץ להתערבות בענייני מדינות אחרות או פתרון מוצלח של קונפליקטים פנימיים. בנוסף, ההערכה ההיסטורית תלויה בהקשר העידן, המקורות הזמינים והזווית הנקודתית.

במקום לחפש את ה"מלובן-השלום" היחיד, בואו נבחן מספר מנהיגים בולטים מההיסטוריה של צפון ודרום אמריקה, שהמדיניות והמורשת שלהם מקושרים באופן עקבי לשלום, פירוק נשק ומחויבות לחוסר תערבות צבאית. הדוגמאות שלהם מאפשרות לראות מודלים שונים של "מלובן-השלום" בפעולה.

1. חוסה פיגרס פרר (קוסטה-ריקה)

תקופת כהונה: 1948–1949, 1953–1958, 1970–1974.

הטיעון לטובת השלום: פיגרס עשה צעד רבולוציוני שהיה ללא תקדים בהיסטוריה העולמית. 1 בדצמבר 1948, כשהוא שרת כנשיא זמני אחרי מלחמת אזרחים, הוא סמלית פירק את קירות בית הסוהר "Cuartel Bellavista" והכריז על ביטול הצבא כמוסד מדיני. המעשה נחקק בחוקה של קוסטה-ריקה 1949 (משפט 12). מאז, המדינה נשארה עם רק כוחות משטרה ומשמר הגבול.

ההקשר וההישגים:

ההחלטה הייתה לא רק סמלית, אלא גם פרגמטית: המשאבים שנחסכו מהצבא נופחו לחינוך, בריאות ושימור הטבע. היום, קוסטה-ריקה היא אחת הדמוקרטיות היותר יציבות באזור עם סטנדרטים חברתיים גבוהים.

פיגרס היה מתווך מפתח בפתרון קונפליקטים רגיונליים ותומך פעיל בהקמת אוניברסיטת השלום של האו"ם, שנמצאת כיום בסן חוסה.

המורשת שלו — קוסטה-ריקה כמדינה ללא צבא — נשארה הדוגמה הבולטת והעקבית ביותר של פציפיזם מדיני בחצי הכדור המערבי.

2. חואן מנואל סנטוס (קולומביה)

תקופת כהונה: 2010–2018.

הטיעון לטובת השלום: סנטוס הפגין אומץ פוליטי יוצא דופן, כשהוא התחיל וסיים את התהליך השלום עם הכוחות המורדים החמושים של קולומביה (FARC), התנועה הפרטיזנית הארוכה והדמיננטית ביותר באמריקה. הקונפליקט נמשך יותר מ-50 שנה וגרם למות של יותר מ-260,000 איש.

ההקשר וההישגים:

סנטוס, שהיה שר ההגנה והוביל קודם לכן פעולות צבאיות נגד FARC, שינה באופן דחוף את האסטרטגיה, עבר מלחץ צבאי למשא ומתן מורכב בגבעת קרובה.

למרות ההתנגדות החריפה של המתנגדים (בראשות הקודם שלו אלווארו אוריבה) והסיכון למעמדו, הוא הסיט את התהליך עד סופו. ההסכם השלום ההיסטורי נחתם ב-2016.

ב-2016, חואן מנואל סנטוס זכה בפרס נובל לשלום עם הציטוט "על המאמצים ההתוקפניים שלו להפסיק את המלחמה האזרחית הממושכת במדינה". הפרס היה ההכרה בתפקידו בהפסקת המלחמה הפנימית, ולא רק בחשיבה על חוסר תערבות חיצונית.

3. ג'ימי קרטר (ארצות הברית)

תקופת כהונה: 1977–1981.

הטיעון לטובת השלום: למרות שתקופת כהונתו הייתה נתונה במחלוקת בנוגע לכלכלה הפנימית, המדיניות החיצונית של קרטר הייתה מונחת על רעיונות זכויות אדם, שליטה בנשקים ודיפלומטיה של שלום.

ההקשר וההישגים:

הסכמי קיימפ-דייביד (1978): המדיאציה האישית, הנחושה והמסוכנת של קרטר בין אנוואר סאדאט (מצרים) ומנחם בגין (ישראל) הובילה להסכם שלום ראשון בהיסטוריה בין ישראל למדינה ערבית.

הסכמי פנמה: הבטיחו העברה שליטה על תעלת פנמה מארצות הברית לפנמה, ניקו מקור דחוס של חיכוך באזור.

עדיפות זכויות האדם: הפך את ההגנה על זכויות האדם למרכיב מרכזי במדיניות החיצונית של ארצות הברית, מה שלעתים קרובות קירר יחסים עם בעלי ברית אוטוקרטיים, אך יצר אימפרטיב מורלי חדש.

לאחר כהונתו: פעילותו במרכז קרטר להשגחה על בחירות, חיסול מחלות ומתן שלום חזקה את רפורטוריה שלו כאחד השלומאים המשמעותיים ביותר של המאה ה-20–21, שהוכרה בפרס נובל לשלום 2002.

אנליזה משווה ומסקנות

פיגרס מייצג פציפיזם מוסדי רדיקלי — סריקה מחוץ לאפשרות לנהל מלחמה דרך ביטול הצבא.

סנטוס מייצג שלום פעיל בקונפליקט פנימי — רצון להגיע להסכמים כדי להפסיק את הקרבות האזרחיים.

קרטר מדגים דיפלומטיה אתית ומדיאציה כיסוד של המדיניות החיצונית, שמעלה את השלום על פני תועלות אסטרטגיות קצרות טווח.

עובדה מעניינת: המעשה של פיגרס לפירוק הצבא לא רק ייחודי, אלא גם כלכלי. לפי מדד השלום העולמי, קוסטה-ריקה נכנסה לשנים על כן לרשימת המדינות הבטוחות והשלומיות ביותר באמריקה הלטינית, עם הוצאות צבאיות של פחות מ-0.5% מהתוצר הלאומי הגולמי (להשוואה: המדד העולמי כ-2.2%)

לכן, השאלה על "הנשיא המלובן-השלום ביותר" אין תשובה יחידה. אולם, חוסה פיגרס פרר, במעשה הרפורמה המוסדית המוחלט והבלתי ניתן להפיכה, עשה את השלום לא רק פוליטיקה, אלא לאבן-יסוד של מדיניות המדינה. הדוגמה שלו נשארת ייחודית לא רק לאמריקה, אלא גם לעולם. סנטוס וקרטר, מצד שני, הראו כיצד שלום יכול להתבטא בקונפליקטים המורכבים והנראים ללא תקווה של העולם המודרני.

Permanent link to this publication: