הכלייזציה של פעילות ילדים בבית הספר הפוסטסובייטי כגורם של קונפליקטים משפחתיים

הקדמה: בית הספר כמגרש להתנגשות עיקשת של הורים

במרחב הסוציו-תרבותי הפוסטסובייטי, בית הספר לעתים קרובות ממלא תפקידים שהם מעבר לתחום הלימודים האקדמיים. במקרים של פירוק משפחה ומאבקים משפטיים על מקום מגורים של הילד (בעיקר — בת) ועל סדרי תקשורת, בית הספר עשוי להפוך בצורה בלתי מכוונת או מכוונת לכלי בידי אחד ההורים, בדרך כלל האם, המגירה עם הילד. תהליך בניית «קובץ נאמנות» דרך תעודות, קונצרטים ופעילות חוץ-לימודית של הילד מייצג תופעה חברתית-חינוכית מורכבת, שמבוססת על ספציפיות היחסים המוסדיים, סטריאוטיפים מגדריים וחוסר ידע חוקי.

1. תנאי המוסד: מדוע בית הספר הופך ל「שותף」של האם?

נגישות מנהלית ותקשורתית. ההורה, עם אשר הילד גר (ב-85-90% מהמקרים זו האם), נהנה ממגע פיזי ותקשורתי יומי עם המורה-המדריכה, עם הנהלת בית הספר. הוא מביא ומוציא את הילד, משתתף בישיבות, פותר שאלות דיור באופן מהיר. זה יוצר קואליציה טבעית «אם-מורה» שמבוססת על לוגיסטיקה ומגע קבוע. לאב, שמגיר בנפרד, נגישותו לעיתים קרובות מוגבלת לתקשורת פורמלית, מה שמרמז את מעמדו במערכת הבית הספרית.

סדרה מגדרית לא מתועדת. בתרבות החינוכית הפוסטסובייטית, שנצרחת מהסובייטית, נשמר סטריאוטיפ על האם כ「טבעית» והעיקרי בהטמעה, בעוד האב נתפס לעיתים קרובות כדמות תומכת, מדינקת או כלכלית. עובדי בית הספר, שברובם נשים, לעיתים קרובות מפיקים את המודל הזה ליחסיהם עם המשפחה, ובלי דעתם מקבלים צד האם בקונפליקט.

פרקטיקה של «פנימייה יחידה». בית הספר, שמכוון לנוחות מנהלית, לעיתים קרובות מכיר רק אחד «נציג רשמי» — זה שמתועד ראשון במסמכים, שמגיע ומוצא באופן קבוע. זה פשט את העבודה, אך באופן אוטומטי פוסל את ההורה השני מהשדה המידעי ומהתהליכים של קבלת החלטות, הנוגעים לפעילות החוץ-לימודית של הילד.

2. מנגנוני יצירת «קובץ»: תעודות, קונצרטים, פעילות ככסף

הפעילות החוץ-לימודית המוצלחת של הילד, בעצמה, היא תופעה חיובית. אבל בהקשר של קונפליקט, היא עשויה להיות מכלילה ליצירת נרטיב מסוים בבית המשפט או ברשויות הטיפול.

יצירת תדמית של 'התפתחות מלאה'. השתתפות פעילה בתחרויות, קונצרטים, הצגות, שמאורגנים ומפוקחים על ידי ההורה המגיר, נועדה להראות לבית המשפט ולרשויות הטיפול שהילד בסביבה הזו 'מתפתח באופן הרמוני', מותאם חברתית ומשובח רגשית. תעודות ודיפלומות הופכות לראיות חומריות של השגשוג הזה. בזמן שהקלט של ההורה השני (כלכלי, ארגוני, רגשי) בהשגי הילד עשוי להישמע או להישתיק.

שליטה על לוח הזמנים ויצירת 'מחסור בזמן'. לוח זמנים צפוף, מתוכנן על פי דקות, של פעילות חוץ-לימודית (תרגילים, שיעורים נוספים, מועדונים) משמש כבסיס אובייקטיבי (על הנייר) להגבלת זמן המפגשים עם האב. הביטוי הקלאסי: «הוא (האב) רוצה להוציא אותה בימי השבת, אבל יש לנו תרגיל בשבת ותחרות ביום ראשון. לא נוכל להחסיר מהילד פיתוח רק בגלל מפגשים». בכך, הזכות של הילד לפיתוח (שמובטח על ידי האם) מופנית נגד זכותו להתקשר עם האב.

יצירת 'סביבה חברתית נכונה' והקמת דעה. מורים ועובדי חינוך נוספים, שרואים את האם המעורבת והילד המצליח, יוצרים באופן טבעי דעה חיובית עליהם. בבקשה לתיאורים מהבית המשפט או מרשויות הטיפול, הדעות האלו מתבטאות במסמכים רשמיים, שמדגישים את התפקיד היוצא-דופן של האם בהשגי הילד. מורה, שלא רואה את האב ולא נכנס לפרטי הקונפליקט המשפחתי, הופך לעד חסר רצון 'מצד' האם.

יצירת קשר רגשי של הילד לסביבה. דרך הטבעה בפעילויות בית-הספר וחוץ-הלימוד, שבה האם היא הדמות המשנה בתמיכה, הילד יוצר קשר רגשי חזק עם הסביבה הזו כמקור להצלחה, הכרה ורגשות חיוביים. המחשבה על שינוי הסביבה הזו (למשל, עם עבר לאב) עשויה לגרום לילד (ולבית המשפט, למעשה) לחשוש מ'אובדן' של מה שהושג.

3. ההשלכות החוקיות והפסיכולוגיות

בתי המשפט ורשויות הטיפול: התעודות, התיאורים על 'השתתפות עמוקה' של האם בחיי בית הספר והלוח הצפוף של הילד, עם זאת, משפיעים על ההחלטות. שופטים, שעטופים בעבודה ולעיתים קרובות חולקים את אותם סטריאוטיפים חברתיים, נוטים לראות את 'ערך ההישגים' הזה כהוכחה לביצוע טוב של חובות ההורות של האם. נקודת המבט האלטרנטיבית של האב עשויה להיות מוצגת באופן חלש, כי קשרו עם חיי בית הספר עשוי להיות מתואם.

לחץ פסיכולוגי על הילד: הילד נמצא במצב של קונפליקט פנימי של ליבוי. מצד אחד — אהבה לאב, ומצד שני — חשש לכשל במפגש חשוב או לא להופיע בקונצרט שהאם הכינה. לחץ זה, אפילו לא מובטא, יוצר תחושת אשמה בילד ועשוי לגרום לו לוותר בהסכמה על מפגשים עם האב, שאז ישמש כ「דעת הילד העצמי」בבית המשפט.

מגבלת תפקיד האב: התהליך מוביל להוצאת האב מחיי הילד, מקטין את תפקידו ל「הנאה ראשונה» שלא מכיל עבודה משות
© elib.co.il

Permanent link to this publication: