אוכלוסיה אזרחית כעצם וכסובייקט במלחמות

הקדמה: חשיבה מחדש על תפקיד האזרחים בקונפליקטים צבאיים

בתיאוריה הקלאסית של המלחמה, מקלאוזוויץ לתחילת המאה ה-20, האוכלוסיה האזרחית נחשבה בעיקר כעצם: משאב דמוגרפי וכלכלי ("העורף"), מקור להכשרת חיילים, וכגם קורבן פסיבי ("נזק מלווה" – נזק לוואי) או ככלי ללחיצה על היריב. אולם המציאות ההיסטורית, במיוחד מאז עידן המלחמות הכוללות והתנועות להתנגדות לשלטון זר, הראתה שהאזרחים לעתים קרובות הופכים לסובייקטים – למשתתפים פעילים בהתנגדות, לנושאי לגיטימיות ולגורם מפתח בהגשמת מטרות הקונפליקט. ההתפתחות הזו משקפת מעבר ממלחמות של צבאות קבינטים וצבאות סדירים למלחמות אידיאולוגיות, רשתיות והיברידיות.

1. התפתחות היסטורית: מעצם ל"הכשרה כוללת"

בימי העת העתיקה והביניים: האוכלוסיה האזרחית (תושבי הערים) הייתה לעיתים קרובות המטרה העיקרית של התעללות (רצח, עבדות) לאחר כיבוש מצודה. זה היה טקטיקה של איום וצורה של תשלום לצבא. אולם בהתקוממויות הכפריות (יאקריה, מלחמות ההוסיטים) האזרחים עצמם הפכו לסובייקטים של ההתנגדות החמושה.

עידן המלחמות ה"קבינטיות" (המאה ה-17–ה-18): עם התפתחות הצבאות הסדירים וחוקי החוזה (התחלת הקודיפיקציה בטרטים של הוגו גרוציה) החלו להפריד את האוכלוסיה האזרחית כקטגוריה מוגנת, למרות שבפועל זה לא נשמר. המלחמה נחשבה לעניין של צבאות מקצועיים.

מלחמות נפוליאון ו"המלחמות הכוללות" (המאה ה-19–ה-20): פנקס. נפוליאון החיל קונסקרפציה – קריאה למס חובה של האזרחים לצבא, ועשה מהם סובייקטים בתור חיילים. במלחמות העולם הראשונה והשניונה, ההפרדה בין החזית והעורף הובילה לתפיסת "המלחמה הכוללת", שבה האוכלוסיה האזרחית הפכה למטרה כוונתית להשמדת רצון היריב להתנגדות (הפצצות דרזדן, הירושימה, חסימת לנינגרד). כאן היא – בו-זמנית עצם של טרור וסובייקט של המפעל העבודתי.

עובדה מעניינת: בשנות מלחמת העולם השנייה, באירופה הכבושה ובברית המועצות, האוכלוסיה האזרחית הפכה לסובייקט של התנועה הפרטיזנית וההתנגדות. זה הכריח את הנאצים להשתמש בטקטיקות קשות של נקם נגד אזרחים (לדוגמה, השמדת הכפרים חטין, לידיץ), שבתורו רק חיזק את התמיכה בפרטיזנים. פרדוקס זה מראה דו-משמעותיות: ניסיון להכריח את האזרחים כסובייקטים של ההתנגדות להפוך אותם לעצם של השמדה כוללת.

2. גישות תיאורטיות: מ"מלחמה צודקת" לחוק האנושי

תיאוריה של "מלחמה צודקת" (Jus ad bellum ו-Jus in bello): בתוך המסגרת הזו, האוכלוסיה האזרחית – עצם הגנה. עיקרון ההבחנה מחייב הפרדה ברורה בין הלוחמים ללא-לוחמים, ועיקרון היחסוניות מאסר על מתקפות שבהן ההרג של אזרחים לא פרופורציונלי לצורך הצבאי.

תיאוריה צבאית מבקרת ומחקרים פוסט-קולוניאליים: הגישות האלה טוענות שחוק האנושי המערבי, שמכריז על הגנה על האזרחים כעצם, בפועל מעניק לצדדים חוקיות למלחמות שבהן הם הפכו לקורבנות העיקריים. במלחמות האנטי-קולוניאליות (אלג'יר, וייטנאם) האוכלוסיה האזרחית הייתה סובייקט חשוב במאבק הפוליטי. המלחמה הוכתבה על "ליבות ומוחות" (דגימה של מאו צה-דונג), והפרטיזנים ("דגים בים העם", לפי מטאפורה של מאו צה-דונג) הסתירו במכוון את הגבולות בין הלוחם לאזרח, ועשו מהאוכלוסיה למשתתפים פעילים.

3. קונפליקטים היברידיים בעידן המודרני: חיסול הגבולות

בקונפליקטים של המאה ה-21 (סוריה, תימן ואחרים) מעמד האוכלוסיה האזרחית הפך לעוד יותר דו-משמעי:

עצם של מלחמה מידעית וקוגניטיבית: האוכלוסיה נחשפת במכוון להשפעה של פרופגנדה, מידע מזויף, ומבצעים פסיכולוגיים על מנת לדמורליזציה או להמוניזציה. כאן האזרחים – עצם של מניפולציה, אך התפיסה שלהם הופכת לשדה לחימה.

עצם של משברים הומניטריים כטקטיקה: יצירת רעב מלאכותי, חסימת סיוע הומניטרי, חיסול בתי חולים ובתי ספר נעשים במטרה להשיג מטרות צבאיות ופוליטיות (אסטרטגיית "אדמה שנושרה"). האוכלוסיה – עצם ללחיצה על היריב.

סובייקט של התנגדות דיגיטלית והתנדבות: האזרחים הופכים לסובייקטים פעילים במלחמה הקיברנטית (חקיבורים), מספקים תמיכה דיגיטלית לצבא, עוסקים בקרידיטנטינג, ייצור דרונים וציוד, תיעוד פשעי מלחמה. זה מחיק את המעמד הפורמלי של לא-לוחם.

4. חוק האנושי הבינלאומי: נסיון להקיף את מעמד העצם

קונווציות ז'נבה מ-1949 והפרוטוקולים המוסכמים מ-1977 מייצגים נסיון להחזיר לאוכלוסיה האזרחית מעמד של עצם מוגן. הם אוסרים:

• התקפות על אזרחים ומוסדות אזרחיים.
• עשיות של טרור נגד האוכלוסיה.
• שימוש ברעב כאמצעי מלחמה.
• עונשים קולקטיביים.

אולם יעילות של חוקים אלה תלויה ברצון הפוליטי, באסימטריה של הקונפליקטים ובהופעת טכנולוגיות חדשות (נשק קיברנטי, מערכות אוטונומיות), שמחזירות בסיס לשאלה על נכונות עקרונות ההבחנה הישנים.

סיכום: דו-משמעותיות כנ
© elib.co.il

Permanent link to this publication: