א. י. הרצן ואנגליה: «הבימה הרוסית החופשית» על גדות התמזה

הקדמה: «לונדון — המקום היחיד»

לאלכסנדר איבנוביץ' הרצן (1812-1870), דמוקרט מהפכני, פילוסוף ופובליציסט, אנגליה לא הייתה רק ארץ הגירה, אלא מעבדה היסטורית ואינטלקטואלית ייחודית, שבה חי 12 שנים (1852-1864) — התקופה הפורייה ביותר בחייו. יחסו לאנגליה היה עמוק ואמביוולנטי: היא הייתה מצודת העולם הבורגני השנוא עליו, ובו בזמן מקלט שסיפק לו חופש ביטוי שלא היה זמין באירופה היבשתית. אנגליה הפכה למקום פיזי וסמלי ממנו שידר אל רוסיה, ויצר את התופעה של «העיתונות הרוסית החופשית».

אנגליה כ«תיבת נוח פוליטית» ומקלט

לאחר תבוסת המהפכות של 1848-1849 באירופה, הרצן, מאוכזב ונרדף, מצא עצמו במבוי סתום פוליטי. אנגליה, עם חוקי מקלט וזכויות ללא צנזורה, הפכה להצלתו.

תקדים: ממשלת בריטניה, על אף קונסרבטיביותה, סירבה למסור את הרצן לשלטונות הרוסיים, למרות לחץ דיפלומטי. זה התיישב עם המסורת של מתן מקלט למהגרים פוליטיים (כמו הקארבונרים או משתתפי המרד הפולני).

משמעות: ביטחון זה היה בסיס לכל פעילותו העתידית. במכתב כתב: «לונדון — המקום היחיד שבו אפשר לחיות בזמננו... כאן יש חופש לדבר, וממש לא שמים לב לזה».

ביקורת על «עולם הסוחרים»: הרצן — אנליטיקאי של החברה האנגלית

הרצן התקרב לאנגליה כחשוב חברתי חד-עין. ההערכות שלו, שנכתבו במכתבים ומסות (שכללו מאוחר יותר ב«עבר ומחשבות»), היו חסרות רחמים.

פטישיזם של רכוש ו«מֶשְׁכָּנוּת»: הוא ראה באנגלים, במיוחד במעמד הביניים, ניצחון של «מֶשְׁכָּנוּת» (פיליסטיניזם) בקנה מידה עולמי. עבורו אנגליה הייתה ממלכה של חישוב תועלתני, פולחן נוחות וקניין פרטי קדוש, שהרג, לדידו, את האידיאליזם הגבוה ואת הדחף הרוחני.

צבועות וקדושים מזויפים (cant): הרצן ביקר בחריפות את הצביעות האנגלית — מוסר פורמלי וצבוע שמסתיר אינטרסים אנוכיים. ריגז אותו השילוב בין מראה חיצוני של כבוד לבין אדישות חברתית.

ניגודים חברתיים: הוא ציין את הפער האיום בין עושר לעוני, ותיאר את השכונות העוני של לונדון באותה בהירות כמו אנגלס ב«מצב מעמד הפועלים באנגליה». החופש הפוליטי האנגלי, לפי הרצן, היה זכות של מעמדות עשירים.

דוגמה לביקורתו: בתיאורו את הייד פארק כסמל לחופש האנגלי, שבו יכלו להתכנס נאומים, הוסיף מיד שהחופש הזה הוא קישוט, שאינו נוגע ליסודות המבנה החברתי. הוא כינה את החוקה האנגלית «חופש בתוך חוסר חופש».

אנגליה כפלטפורמה ל«קול הרוסי»: הדפוס הרוסי החופשי

בלונדון ביצע הרצן את הפרויקט המרכזי שלו, שלא היה אפשרי בשום מקום אחר בעולם.

הקמת הדפוס הרוסי החופשי (1853): בתנאי ואקום מידע מוחלט בין רוסיה לאירופה, הרצן יצר ערוץ תקשורת ישיר וללא צנזורה. הפרסומים הראשונים היו הכרזת «יום יורי! יום יורי!» ואוסף «כוכב הקוטב» (תחיית האלבום של דקריסט רילייב).

«הפעמון» (1857-1867): הפרסום המפורסם ביותר. העיתון, שיצא תחילה פעם בחודש ואחר כך בתדירות גבוהה יותר, הפך לסנסציה בינלאומית. הוא הוברח בסתר לרוסיה ונקרא על ידי כולם — סטודנטים, פקידים, הקיסר אלכסנדר השני ובכירים, שלמדו ממנו על שחיתויות בשטח.

תפקיד אנגליה: חוקי בריטניה הגנו על הדפוס מפני סגירה. שירות הדואר האנגלי ומערכת התקשורת המפותחת אפשרו קשר עם אירופה היבשתית והברחת עותקים לרוסיה. לונדון הייתה מרכז אידיאלי לפעילות כזו.

עובדה מעניינת: מערכת «הפעמון» ודירת הרצן באבניו רוד 92 (2) באזור פדינגטון בלונדון הפכו למקום עלייה לרגל לרדיקלים רוסים ואירופאים. שם ביקרו קרל מרקס, ג'וזפה מציני, סוציאליסטים צרפתים. בית לונדון הפך למודל של «מטה» המחשבה המהפכנית הרוסית בחו"ל.

השפעת החיים באנגליה על רעיונות הרצן: «סוציאליזם רוסי» וביקורת על המערב

החיים באנגליה לא רק נתנו להרצן כלים, אלא גם השפיעו על תוכן רעיונותיו.

העמקת האכזבה מהדרך «המערבית»: בהתבוננות בחברה הבורגנית האנגלית, הרצן השתכנע סופית שדרכו של המערב עם הפרלמנטריזם והקפיטליזם היא מיתוס חסר מוצא לרוסיה. ניסוחו המפורסם «מכאן ומכאן — זבל!» התייחס בדיוק לשני צדי תעלת למאנש: רוסיה הריאקציונרית והסטגננטית ואירופה הפיליסטינית והחסרת נשמה.

«סוציאליזם רוסי»: אכזבה זו דחפה אותו לפיתוח תיאוריה של «סוציאליזם רוסי», המבוסס לא על הפרולטריון ומאבק המעמדות (כמו אצל מרקס), אלא על הקהילה הכפרית הרוסית (המיר). הניסיון האנגלי שימש לו כמודל נגד, שממנו בנה דמות אוטופית של עתיד לא קפיטליסטי לרוסיה.

אימפריציזם אנגלי מול אידיאליזם גרמני: הרצן, שהיה בעצמו הגליאני, העריך באנגליה את הפרקטיות והאמפיריציזם של המחשבה האנגלית. זה חיזק את עמדתו של ספקנות ריאליסטית וסירוב לדוקטרינות מופשטות ומנותקות מהחיים (ועל כך ביקר מאוחר יותר גם את צ'רנישבסקי).

טראומה ובדידות: «הצער של החופש»

באופן פרדוקסלי, החופש שנתנה אנגליה הפך להרצן למשבר אישי עמוק. הוא הרגיש קול בודד במדבר. אירופה הישנה לא הבינה אותו, וברוסיה קולו, שבא מ«ארץ האויבים» (במיוחד לאחר תחילת מלחמת קרים), עורר רגשות מעורבים. מאמרו המפורסם «Vixerunt!» («הם נגמרו!») הוא זעקת ייאוש של אדם חופשי לדבר הכל, אך שאינו מסוגל להישמע כפי שרצה.

סיכום: לונדון כ«קייפ קנוורל» של המחשבה החופשית הרוסית

אנגליה עבור הרצן לא הייתה אובייקט של הערצה עיוורת (כמו לאנגלומנים), אלא כלי מורכב ומנוגד לפעולה היסטורית. היא סיפקה לו שלושה משאבים מרכזיים:

בטחון פיזי (זכות מקלט).

אפשרות טכנולוגית ומשפטית לפרויקט הוצאה לאור חסר תקדים.

חומר חברתי קונקרטי לעיצוב הסופי של ביקורתו על הקפיטליזם המערבי ותיאוריית «הסוציאליזם הרוסי».

הרצן השתמש בלונדון כפלטפורמה להשקת «הפעמון» — התקשורת הרוסית הראשונה בהיסטוריה שפעלה ללא צנזורה באופן סדיר, שהייתה במשך עשור מצפונו ובימתו של כל רוסיה החושבת. יחסיו עם אנגליה הם סיפור של שימוש פרודוקטיבי בסביבה זרה למטרות לאומיות מובהקות. הוא הוכיח שגם בביקורת עמוקה על ארץ המגורים, אפשר להפוך אותה לשטח שירות למולדת, ולהפוך את «מצודת הבורגנות» למבצר של מילה רוסית חופשית. זו ייחודיותו וגדולתו של האפוס הלונדוני שלו.

Permanent link to this publication: