א.ט.א. גופמן והסיפורים שלו על חג המולד: דמיורגיה של חג בין מיסטיקה, פציעה וסאטירה חברתית

הקדמה: חג המולד ככרונוטופ של משבר ונס

עבור ארנסט תיאודור אמדאי גופמן (1776–1822) חג המולד לא היה חג רומנטי של חימום משפחתי, כפי שהוא נהפך להיות מוצג בעידן הויקטוריאני. ביצירותיו, הכרונוטופ של חג המולד הוא זמן ומרחב תחום, שבו נמחקות הגבולות בין ממשי ומציאותי, ילדות ובוגרות, חי ומכני. החג הופך לבמה להעלאת דרמות פסיכולוגיות עמוקות, קריטיקה של חברה הפיליסטרית והתגלויות מיסטיות. חג המולד של גופמן הוא לא היעדר מהמציאות, אלא חוויה מוגברת, לעיתים פציעתית, שבה הנס נולד מפיצוחים ברגילות.

הבסיס הפילוסופי-אסתטי: הגות הרומנטית הגרוטסקית והדו-עולם

גופמן, כנציג הרומנטיזם ביינה, יצא מהתפיסה של דו-עולם: העולם המשעמם, הרציונלי של הפיליסטרים (Philister) והעולם הפואטי, הרוחני של האנטוסיאסטים (Enthusiasten). חג המולד אצלו הוא הרגע הנדיר שבו השני יכול לפרוץ לראשון, לא כסיפור מנחם, אלא כהתקפה על היסודות.

קריטיקה של חג המולד הבורגרי: בטקסטים שלו, גופמן מגלגל בחריפות על המסורת המצודנת של חג המולד כטקס צריכה והדגשת מעמד. התאוריה הבולטת — ההכנה לחג בביתו של יועץ לפקולטת הרפואה ב«מלך החרגולים»: רודף חוסר סדר, קניית מתנות לא נדרשות, ומטרה להשיג «האידאלי». זה לא הכנה לנס, אלא טקס של השקעה בעצמך.

ילדות כאידיאל חסר ומקור לפחד: ילדים בגופמן הם לא רק מקבלים נדיבים. הם מדיומים, שהתפיסה שלהם עדיין לא נכונה על ידי תנאי, ולכן הם קרובים יותר לנס ולמקום לפחד. אך עולםם שבור ונתון להתקפות מצד המציאות הגרועה של המבוגרים או של פנטזיות חשוכות. חג המולד הופך לרגע של התנגשות של שני העולמות.

אנליזה של טקסטים חשובים: «הכלבלוב» ו«האדם מהחול»

1. «הכלבלוב ומלך העכברים» (1816): ריפוי דרך אהבה וטירוף

הסיפור הזה, שהפך לקנוני בגרסה המשוגעת של הבלט, הוא קוונטסנס של חג המולד הגופמני.

פציעה כמניע של העלילה: העלילה מבוססת על פציעה אמיתית של נכדתו של גופמן, מרי, שמעניקה לסיפור עומק פסיכואנליטי. הקסם מתחיל לא עם מתנות, אלא עם פציעה — פיזית (הריסת ראשו של הכלבלוב) ופסיכולוגית (הפחד של הילדה מהעכברים). החג הופך למרחב לפרויקציה ולהעלאה של פחדים.

אמביבלנטיות הקסם: דודו דרוסלמייר — לא דוד חכם, אלא דמיורג-טריקסטר. הוא יוצר גם עצובות יפות וגם אוטומטונים מפחידים (למשל, האוטומט שתופס ואוכל עוגה). המתנות שלו לא רק משמחות, הן מנסות ומשנות את המקבל. הכלבלוב — חפץ מקולקל, ורק האמונה והאהבה של מרי חושפים את אמתו.

פירליפט וקרקטוק: סיפור השלושה בתוך תפוח קשה — סאטירה על התנאיות והחנונות. המלכה יפה, אך חסרת נשמה; המועמד שלה חייב לפצח את התפוח, אך הוא הופך לאנטימון. הנס בזה — לא בעיטור היפה, אלא בהכנה לקבלת האנטימון והמורכבות כחלק מהעיטור.

עובדה מעניינת: בגרסה המקורית, שמה של הדמות הראשית היה מרי, ושמה של הבובה — קלרה. ההחלפה של השמות בהתאמה לבלט המשוגע השמיט ניאון פסיכולוגי חשוב: הילדה מפרקת את עצמה על הבובה, ממחה את הגבולות בין «אני» ו«אחר».

2. «האדם מהחול» (מאוסף «אטודיאות ליליות», 1817): פחד אנטי-חג המולד

אם «הכלבלוב» הוא סיפור על ריפוי, «האדם מהחול» הוא הדואל המרושע שלו, סיפור על כיצד פציעה ילדותית של חג המולד מובילה לטירוף ומוות.

הריסת חג המולד: ברגע המרכזי של ההמתנה, נטנאל צופה באביו ובעורך הדין קופליוס (סוג של פסל החול) והופך לעד לניסוי אלכימי איום. חג המולד הופך לבמה של קטסטרופה פסיכולוגית שמגדירה את חייו העתידיים. המתנות שהוא מקבל אחר כך קשורות לנזק.

הבובה אולימפיה כפארודיה על צעצוע חג המולד: אולימפיה — בובה-חתונה אוטומטית אידיאלית, שנוצרה על ידי קופליוס. האהבה של נטנאל לה — פארודיה על היחסים הצרכניים של חג המולד והיחסים: הוא נאהב לא אדם חי, אלא לבובה יפה, חסרת נשמה, שהנשמה שלה — מכונה שמופעלת על ידי מפתח. זהו הסוג הגבוה ביותר של קריטיקה של גופמן על החברה, שבה השטח החיצוני חשוב יותר מהתוכן הפנימי.

פואטיקה של הנס הגופמני: לא מנחם, אלא גילוי

הנס בגופמן לעיתים קרובות אינו מרגיע. הוא:

פציעתי: מגיע דרך פצע, פחד, התנגשות עם האנטימון.

אירוני: לעיתים קרובות הופך לפארודיה או ללעג לציפיות של הדמויות.

דורש חלק פעיל: כמו שמרי צריכה להאמין בכלבלוב ולהקריב את הקונפטים שלה, כך גם הקורא/הצופה צריך לעשות מאמץ לראות את הקסם מאחורי הגרוטסק.

חג המולד הקסום של גופמן הוא לא בריחה מהמציאות, אלא דרך להבין אותה באופן יותר עמוק, למרות שזהו רק רק פצע. סיפוריו — הזמנה ללא לשכוח את התפיסה הילדותית, ולחוות אותה שוב עם כל החוזק והאימה שלה.

מורשת וקריאה מודרנית: מפרידיאן עד למדעי המוח

סיפורי חג המולד של גופמן ה
© elib.co.il

Permanent link to this publication: