«שולחן-עכבר»: האבולוציה הסמיוטית של סיפור מהאימה של גופמן עד לקנון החג המולד

הקדמה: פלימפסט רב-שכבתי של תרבות

הבלט של פ.א. צ'ייקובסקי «שולחן-עכבר», שהוצג לפי המוטיבים של הסיפור של א.ט.א. גופמן «שולחן-עכבר ומלך העכברים» (1816), מייצג פלימפסט תרבותי ייחודי, שבו הטקסט המקורי נכתב ונעשה לגמרי מחדש ונעשה לגוי. הפער בין הנובלה המגוננת, האירונית, הפסיכולוגית המורכבת של גופמן לבין הבלט הבהיר, החגגני, הכמעט דידקטי שהכניסה אותו למודעות ההמונית של המאות ה-20 וה-21, מציג את מנגנוני ההסתגלות התרבותית, הצנזורה והמיתולוגיזציה. ניתוח השינוי הזה דורש גישה אינטרדיסציפלית, הכוללת ספרות, מוזיקולוגיה, היסטוריה של הבלט וסוציולוגיה של האמנות.

גופמן: סיפור אימה פסיכואנליטי

הסיפור המקורי של גופמן — יצירה מורכבת עם מספר שכבות שמשמעותיות:

טראומה והתמוך בה: הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי של בתו של גופמן, מרי, שבילדותה נפלה מספסל הניקוי וגזרה פצע בראש. בסיפור זה, זה משתקף במוטיב הפצע של השולחן-עכבר, שמקבל מטריה רק לאחר שננצח את מלך העכברים. הסיפור הופך למטאפורה של הריפוי של טראומה ילדותית דרך אהבה ונאמנות.

דואליזם וטרום-כוזב: גופמן, עורך דין במקצועו, חוקר בצורה עדינה את הגבול בין המציאות לטרום-כוזב. דודו דרוסלמייר — לא רוח טובה, אלא דמות דמיונית, דמיורגית עם «פנים צהובות גדולות» וציפורן שחורה על עין, שיוצרת בין עצמה צעצועים יפים ואוטומטונים מסוכנים. הקונפליקט בין העולמות (עצוב/חי, ילד/בוגר) יוצר אטמוספירה טרוריסטית, סוריאליסטית.

גרוטסק וסאטירה חברתית: ממלכת הצעצועים — לא רק מקום נסים, אלא גם פרודיה על חברה הבורגרית עם המנהגים שלה. סיפורו של האגוז הקשה קראקטוק והמלכה פירליפט — סאטירה על הקסטות, היפוך החוץ וההנאה.

עובדה מעניינת: במקור, שם הדמות הראשית היה מרי, לא קלרה. קלרה היא הצעצוע שלה. החלפה זו בגרסה של הבלט מחקה ניאון חשוב: מרי מזוהה עם הצעצוע, מחזק את המוטיב של המעורבות של הזהות.

צ'ייקובסקי ואיבאנוב/פטיפה: הפילטר הראשון של ההסתגלות

הליברטו של מריוס פטיפה, שנכתב לפי האדפטציה הצרפתית של אלכסנדר דיומא-האב, היה הפילטר הראשון וההחלטי, שסחך את הטקסט של גופמן.

רכותה של הפסיכולוגיה: נעלמו מוטיבים של פחד, טרום-כוזב, דואליזם. הסיפור הפך לסיפור נובלה קווי, על טוב שמנצח את הרע. דרוסלמייר הפך לסבא טוב.

חיזוק ההקשר של חג המולד/חג החגיגה: הבלט היה זמין למנהלת התיאטראות האימפריאליים לחג המולד 1892. פטיפה עשה דגש סקופטי על חגגת המשפחה והשמחה של הילדים, שהתאימה לדרישות הציבור.

הגניבות של צ'ייקובסקי כמומנט טרנסצנדנטי: המוזיקה של צ'ייקובסקי, שהיא גאונית, הלכה עוד יותר קדימה במסע של «הטיהור». היא מלאה את הסיפור בליריזם, נקיון ועליונות. נושאים כמו «ריקוד האלה» או Adagio מהפא-דה-דה, יצרו מערכת רגשית שהיא רחוקה מהאירוניה והפחד של גופמן.

עם זאת, גם בגרסת הבלט המקורית (הורוגרפיה של לב יבאנוב) שומרים על אלמנטים יותר מפחידים ומוזרים (למשל, סצנת המלחמה החשוכה יותר).

האינטרפרטציה הסובייטית והאמריקאית: התפתחות הקנון

השלב המפתח בהפיכת «שולחן-עכבר» לרכיב חובה חג המולד התרחש באמצע המאה ה-20.

הגרסה של ג'ורג' באלאנצ'ין (1954, סטודיו לבלט של ניו יורק): באלאנצ'ין, שגדל בתיאטרון מרינסקי, אך עבד בארצות הברית, יצר גרסה סובייטית-נאו למערב. הוא הגביר את החגגנות, הפך את המופע למקורר, מתוק ונגיש. הבלט הפך לאירוע חג המולד המרכזי בארצות הברית, והאסתטיקה שלו השפיעה על כל ההצגות הבאות.

ההצגות הסובייטיות (למשל, של גריגורוביץ', 1966): בברית המועצות, היכן שחג המולד היה תחת איסור, «שולחן-עכבר» הפך למופע חג החגיגה העיקרי. יורי גריגורוביץ' התרחק עוד יותר מגופמן, והפך את המופע למשלה פילוסופית על המאבק העדין בין טוב ורע, שבה מרי (ששמה הושב חזרה) היא סמל לנשמה נקייה, שמצילה. התסריט נקי ממוטיבים «בורגריים», וההדגשה על ההתחלה הקולקטיבית והניצחון.

בכך, בסוף המאה ה-20 נוצר קנון גלובלי «מתוק': הבלט כסיפור יפה, נחמד, על ילדה, צעצוע, ניצחון על העכברים והמסע לקונפיטורנבורג. גופמן נשאר בצל.

הקריאות המודרניות: החזרה לגופמן והדקונסטרוקציה של הקנון

בשלושים השנים האחרונות, כוראוגרפים חזרו פעמים רבות למורכבות הטקסט המקורי, משקפים את הקנון.

גישה פסיכואנליטית: הפקות שמדגישות טראומה, גידול וארוטיקה.

מאטס אק (הבלט המלכותי השוודי): ה «שולחן-עכבר» שלו (1999) — עולם מרחיק, סוריאליסטי, של ילדים גדולים בכותנות, שבהם המבוגרים נראים כקריקטורות, והממתקים — ענקיים ומפחידים. זהו סיפור על המעבר הכאבי מילדות להתבגרות.

יורי פוסוחוב (התיאטרון הגד
© elib.co.il

Permanent link to this publication: