שפת האמנות של ניקולאי לסקוב: «האותיות הצבעוניות» של הדיבור הרוסי

הקדמה: «סופר לסופרים»

שפת האמנות של ניקולאי סמיונוביץ' לסקוב (1831–1895) - תופעה ייחודית בספרות הרוסית, שהמודרנים חשבו עליה כ«מוזרה» ו«לא טבעית», והמשכים הכירו בה כחדשנית ולא יש דומה. לסקוב דחה במכוון שפת הספרות החלקה, «הבית ספרית» של עמנואל, במטרה ליצור סיטיה חיה, פוליפונית, של הדיבור העממי והמקצועי. יצירתו - מעבדה ענקית לחקר ולשיפור השפה הרוסית בכל מגוון החברתי, האתנוגרפי והדתי שלה.

מאפייני מערכת השפה של לסקוב

1. סיפור (הגילוי העיקרי).
לסקוב - מאסטר בלתי ניצח בסיפור, כלומר, סיפור שמחקה דיבור של סיפור, לעיתים דיבור פשוט או מלא חריגות, או דיבור מקצועי. אך הסיפור שלו - לא סטיליזציה לתרבות העממית, אלא סינתזה מורכבת:

רב-שכבות: ביצירותיו, לעיתים קרובות נוצרת «מסגרת»: הסופר «שומע» סיפור מאישיות מסוימת (מאסטר, כומר, פקיד), שדיבורו, בתורו, עשוי לכלול ציטוטים ותגובות של אנשים אחרים. נוצרת «דיבור בדיבור», שיוצר אפקט של מסורת שפתית חיה.

דוגמה: ב«הלבש» (1881) השפה של הסיפור - זה לא דיבורו של המאסטר הטולסקי, אלא סטיליזציה מורכבת ל«מיתוס עממי», שמסופר על ידי אדם כתוב, עם מספר ניאולוגיזמים («נימפוזוריה», «מלקסקופ») ובמשקל «לא נכון» של הסינטקסיס, שיוצר אפקט גרוטסקי וטרגי עמוק.

2. עושר לקסיקלי ו«ברבריות».
המילון של לסקוב רחב ביותר וכולל שכבות שלא נמצאות בספרות הקלאסית:

מונחים מקצועיים ומונחים: הוא השתמש בלקסיקה של עובדי מקצוע («המדען המופלא» - ידע בטרמינולוגיה של סוסים), ציירים («המלאך שנכנס לכנסייה» - טרמינים טכניים של ציור דתי), כמורים («הכנסייה» - ציטוטים כנסייתיים, קנצלריזמים של הקונסיסטוריה).

ניאולוגיזמים מומצאים ואתימולוגיה עממית: לסקוב אהב ליצור מילים חדשות, לעיתים דרך פירוש קומי של מילים זרות או כתובות («המומצא» במקום «האופטיזם», «הבורמטר» במקום «הברומטר»), וזה לא שגיאה, אלא טכניקה שחושפת את תחושת העולם של הדמות.

אתנוגרפיות ודיאלקטים: השתמש במילים מדיבורים אזוריים, אך תמיד באופן מניע, כדי ליצור פורטרט שפתי.

3. ארגון רטורי ו«טפטוף מילים».
הפרוזה של לסקוב לעיתים קרובות מורטמזה, קרובה לסגנון הנאומה או הדרשה:

סינטקסיס: אהבתו לפסוקים מורכבים, היפוך, חזרה, אנפורות. המשפט שלו עשוי להיות מורכב, אך לעולם לא מאבד אנרגיה פנימית.

ציטוטים כנסייתיים: משמשים לא למען הפאסות, אלא כמרכיב אורגני של דיבורם של דמויות משכילות-כמורים, או כאמצעי לאירוניה ולסטיליזציה.

4. אירוניה, גרוטסק ו«צחוק פנימי».
השפה של לסקוב כמעט תמיד אירונית, אך האירוניה שלו - לא סאטירית, אלא «לעגנית-חכמה». הוא אוהב להתפאר בפרטות של דיבורם של דמויותיו, בטרגדיותיהם, אך מאחורי זה יש הבנה עמוקה וסימפתיה. הגרוטסק ב«הלבש» או «הרצון הברזל» משרת לא רק להצחקה, אלא גם לגילוי האבסורד של ניגודים חברתיים ולאומיים.

מיוחדות סוגתית: השפה כמרכיב יצירתי

לסקוב המציא ושינה סוגות, שבהן השפה הפכה לדמות הראשית:

«סיפורים בהתאם»: תמונות קצרות, אנקדוטות, בנויות על קוריאוז של דיבור או קלמבור.

חוברות ומכתבים של דמויות מדמיון: «הכנסייה» נכתבה כמו ספר תיעוד, בסגנון הכרוניקה הכנסייתית שלה, עם האינטונציה המיוחדת שלה.

«מיתוסים» ו«משלים»: «האזה» ו«בקצה העולם» משתמשות בסגנון של ספרות חיות ודרשה, ומשנות אותן במצורת.

קונספציה של «צדקנות» ויצירתה השפתית
בחיפוש אחר «צדקנים» - סוגים חיוביים של חיים רוסיים, לסקוב מצא אותם לא בקרב האינטליגנציה, אלא בקרב הכמורה, המאסטרים, החיילים, הסוחרים. פורטרט הדיבור של צדקן כזה (כמו איוואן פלגין ב«המדען המופלא») - ייחודי ומעוקב עמוק בנסיון המקצועי והחיובי שלו. הדיבור שלו - לא שפה ספרותית חלקה, אלא חזק, תמורתי, מלא בלקסיקה מיוחדת, שהופך לסימן של אמיתיות, לא נגוע בתרבות «הכתובה».

היבט פולמי: התנגדות לשפה «משכילה»

לסקוב נסע במכוון נגד זרם. בתקופה שבה דרשה המבקרות (בראשות, למשל, נ.א. דוברוליוב) מהספרות «משכילות» ו«כללית», שפתו נראתה כעתיקה וזרה. אך מטרתו הייתה אחרת: לא לפשט, אלא להסבך, להראות את השפה כחומר חי, משתנה, מקומי ומקצועי. הוא הראה שהשפה «הנכונה» - רק אחת מרבות מערכות שפתיות אפשריות.

השפעה והכרה: מדחייה לקנוניזציה
במהלך חייו של לסקוב, נאשם לעיתים ב«הריסת» השפה, והוא נחשב לסטיליזטור. אך כבר בתחילת המאה ה-20, סופרים ופילולוגים (א. רמיזוב, י. זמיאטין, ב. אייכנבאום) ראו בו חדשן גאוני. ההשפעה שלו ברורה:

על א. רמיזוב עם «הצבעות השפה» שלו.

על מ. זושנקו, שהביא את הסיפור של לסקוב לעידן הסובייטי.

על ה. טולסטוי המאוחר, שהתעניין בסגנון שלו.

על הספרות «האורנמנטלית
© elib.co.il

Permanent link to this publication: