לווינאס על הכלב כמוביל חברתיות: פנים של בעל חיים ואתיקה של אחריות

הקדמה: בעל חיים בפנומנולוגיה של האחר

אמנואל לווינאס (1906–1995), פילוסוף צרפתי ממוצא ליטאי-יהודי, ידוע באתיקה הרדיקלית שלו, המתמקדת במושג האחר (l’Autre). במערכת שלו, האחר מופיע בחוויה של הפנים (visage), שמביא על "אני" אחריות אתית בלתי תנאית. השאלה האם מקיף זה את המעמד של בעלי חיים, נשארת אחת מהדיונים המתמשכים בלווינאסולוגיה. אך במאמרו המאוחר "שם הכלב" ("Nom d’un chien", 1975), יש קטע מדהים שבו הכלב מופיע לא רק כבעל חיים, אלא כמוביל וקטלסט מחברתיות אנושית, המחזיר לאדם הדעכה את מדדו האתי.

ההקשר: הכלב המחנה בובי

לווינאס בונה את המחשבה שלו על בסיס חוויה אישית — זכרונות ממחנה השבויה לחיילים (Stalag XI-B), שבו בילה כמה שנים כחייל צרפתי ממוצא יהודי. במחנה זה, היהודים הופרדו משאר השבויים ונלקחו אפילו "זכות" להיקרא אנשים בעיני המשמרים; הם זוהו בראשי תיבות "PJ" ("prisonnier juif"). במרחב זה של דה-גומניזציה טוטלית, שבו האדם נקטע למספר ונקטע מפניו בעיני אחרים, מופיע הכלב — כלב רחוב בשם בובי.

נקודת מפנה: בובי, בניגוד למשמרים, הכיר בשבויים כאנשים. הוא קיבל אותם בשמחה בערב, כשהם חזרו מעבודה. ללווינאס, הכלב הזה הפך ליצור ש"בשלב האחרון באירופה" הכיר בהם כאנשים.

הכלב כ"ראשון הסובייקטים האתיים"

בתנאי המחנה, נשברת כל מערכת החברתיות האנושית שמבוססת על שפה, חוק, תרבות. המשמרים הגרמנים, נושאי "התרבות האירופית הגבוהה", נותנים לשבויים חסרון אנושיות. וכאן, בחלל הואטיות האתיקה, הכלב בובי ממלא תפקיד פרדוקסלי:

היא מחזירה לשבויים "הפנים" שלהם. המבט של בובי, קבלתו השמחה — זה לא קבלה אינסטרומנטלית, ישירה. במונחים של לווינאס, במבט הזה מופיע דרישה אתית, למרות שהיא דוממת. הכלב קורא אליהם לא כאל עצמים או חפצים, אלא כאל יצורים, ראויים לקבלת ברכה.

היא משחזרת קשר חברתי אלמנטרי. בעולם שבו החברתיות מעוותת (משמר-שבוי), בובי מקים קשר פשוט, לא-מילולי, של שמחה והכרה. קשר זה מקדים כל נורמה דוגמנית או תרבותית.

היא הופכת ל"הקנטיאני האחרון בגרמניה הנאצית"。
לווינאס משתמש בביטוי הפרובוקטיבי הזה. אמנואל קנט חשב שדרישה אתית קיימת רק בין יצורים רציונליים, ובעלי חיים הם רק אמצעי. אך בובי, שאינו רציונלי במובן הקנטיאני, התנהג "בדרך הקנטיאנית": הוא התייחס לשבויים כאל מטרה, ולא כאל אמצעי. ההתנהגות שלו נראתה אתית יותר מההתנהגות של "התרבותיים" האנושיים.

לכן, בתנאים היוצאים מהכלל של המחנה, הכלב בובי קולט את תפקיד האחר, שבהתנהגותו הוא מזכיר ל"אני" את חברותיותו ואחריותו. היא מוביל, דרך שדרכה החברתיות חודרת דרך חוט המסך של דה-גומניזציה.

בעיה "הפנים" של בעל חיים: המגבלות של התורת הלווינאסית

למרות הדוגמה החזקה הזו, לווינאס באופן כללי היה סקפטי לגבי הרעיון של הטלת "פנים" מלאה על בעלי חיים בהבנה הפילוסופית שלו. עבורו, הפנים היא קריאה לאחריות, הבאה בדיבור ("אל תהרג"). בעל חיים, שחסר לו דיבור, לא יכול להציג קריאה טרנסצנדנטית כזו במידה מלאה. לווינאס קרא לבעלי חיים "יצור שמסבל" והצביע על כך שמסבלותו של בעל חיים נותנת לאדם חובות מורליים, אך זה לא אותה אחריות בלתי-מוגבלת שמופיעה מול הפנים האנושית.

הכלב בובי הוא, בעיקר, יוצא-דוגמה, אנומליה אתית, שמראה שבמצב של קריסת האתיקה האנושית, הבעל החיים עצמו יכול להיות מראה, שבו האדם חוזר להכיר את עצמו כיצור אתי. היא לא האחר במלואה, אלא מתווך לאחר, זכרון לכך שמהי חברתיות אמיתית.

השלכות פילוסופיות: מעבר לאנתרופוצנטריזם

המחשבות של לווינאס על בובי הפכו לנקודת התחלה לפילוסופים מודרניים שמנסים להרחיב את האתיקה שלו מעבר לאנתרופוצנטריזם.

ז'אק דרידה, בעבודתו המאוחרת "החיה שלמעשה אני", פולמס עם לווינאס, אך מפתח את האינטואיציה שלו. הוא מדבר על "הפנים" של החיה, יכולתה להסתכל על האדם ולשאול את האדם באופן זה. דרידה רואה בבובי דמות שחושפת את המגבלות של האתיקה האנושית.

הפנומנולוג הזואופסיכיאטר והפילוסוף דומיניק לקור, משתמש בדוגמה זו כדי לדבר על "הקריאה הדוממת" (appel muet) של החיה, שהיא עדיין צורה של קריאה ודרישה לאחריות.

דוגמה מתרבות: המוטיב הלווינאסי הזה מוצג באמנות. ברומן "חיי פי" של יאן מרטל, הטיגריס הבנגלי ריצ'רד פארקר, שחייה ביחד עם הגיבור בסיר, הופך ל"אחר" שהנוכחות שלו, גם אם מסוכנת ודוממת, משמרת את הגיבור מהתפוררות ושומרת עליו חיים ורצון. זהו מטאפורה לכך שהנוכחות של האחר (למרות שהוא לא אנושי) מקונסטרואירה את "אני" האנושי.

סיום: הכלב שעשה מאנשים אנשים

לכן, האנליזה של לווינאס על בובי היא לא רק סיפור נחמני, אלא תנועה פילוסופית עמוקה, שחושפת את היסודות של האתיקה.

חברתיות קודמת למחשבה: בובי מראה שהלב של הקשר החברתי — לא בשפה הכללית או במחשבה, אלא בהכרה האלמנטרית ובתגובה לקריאה, שניתן להביעה ללא מילים.

אתיקה כחולשה: במחנה, שבו אנשים ניסו להפוך ל"בלתי-חשובים" כרוצחים או "לא-אנשים
© elib.co.il

Permanent link to this publication: