ריקוד בתרבות האיסלאמית: בין תוקעות, מיסטיקה וביטוי עצמי

הקדמה: קונסנסוס מורכב במגוון

הריקוד בתרבות האיסלאמית מייצג פנומן מורכב ומעורפל, שלא ניתן להערכה אחידה. היחס אליו נוצר במשולש של צוויות דתיות (שריעה), פעילות המיסטית של הסופים ומסורות העם המקומיות. כתוצאה מכך, נוצרה תחום רחב של פעולות: מדחייה מוחלטת בקהילות סאלאפיות עד להעלאת הריקוד למעמד של צורה עליונה של פולחן עבור הסופים. סתירה זו נטועה באינטרפרטציות שונות של חקיקת האיסלאם ואנתרופולוגיה, ובאינטראקציה ההיסטורית של האיסלאם עם תרבויות עם הנכבשות לפני האיסלאם.

דיאלוג דתי-משפטי (פיקח): חלוקות ותנאים

בתוך חקיקת האיסלאם (פיקח), אין איסור ישיר על הריקוד בקוראן. אולם המכורים מסיקים את ההערכות שלהם מעקרונות כלליים ומהדיס (מסורות על המילים והפעולות של הנביא מוחמד).

גישה מבקרת (מקרה או הראמ): מבוססת על הדיס, שמקצתם את התנגדות להעתקה של המין השני, מקצתם את העודף במיזוג המינים והתענוגות שמסיחים מזכרון אללה (זיכרון). במקום זה מורעחים במיוחד ריקודים שנחשבים כמעוררים רגשות מיניים (פיתוי), בין אם מושכים נשים לפני גברים או להפך. בתוך המקום זה מורעחים לעיתים קרובות ריקודים מודרניים רבים.

גישה מתונה/מאושרת (מובח או חלאל): מאפשרת ריקוד בתנאים מסוימים:

כוונה (ניאת): הריקוד לא צריך להיות עביר או חסר כוונה, אלא עשוי לשרת כמהדרה דופי (למשל, בחתונה).

תוכן: התנועות לא צריכות לחקות את המין השני או להיות לא נאות.

הקשר: העדר מיזוג מינים, שימוש בחרם (אלכוהול), כלים מוסיקליים שעשויים להיות נחשבים כאסורים.

בגדים: צריכים להתאים לסטנדרטים של השריעה (אבראט מכוסה).

בתוצאה, בפועל, במזהבים (בתי הכנסת) שונים ובתרבויות שונות נוצרו מנהגים משלהם. למשל, בחתונות במדינות הערב, נהוג לרקוד בנפרד, בעוד בקווקז או בטורקיה, ריקודים מעורבים במסיבות משפחתיות עשויים להיות נורמה.

סופיזם: הריקוד כדרך לאל

הצורה המפותחת והמקודשת ביותר של הריקוד נוצרה על ידי הסופיזם — הזרם המיסטי באיסלאם. כאן הריקוד (לעיתים קרובות נקרא סמע', שמשמעותו «הקשיבה») הופך לפעילות דתית.

הדרווישים המסתובבים (טריקט המוולביה): המייסד הוא המשורר והמיסטיקן הפרסי הגדול ג'לאלאדדין רומי (מאה ה-13). לפי המספר, הוא, לאחר ששמע את הקול של מקלות הצורפים, החל להסתובב, עם ידיים מורמות, להיכנס למצב מיסטי. הטקס "סמה" הוא לא רק ריקוד, אלא טקס ליטורגי מורכב.

סמלות: החצאית הלבנה (טנורה) — עטיפת האגו, הכובע הגבוה (סיקה) — אבן הגבול של האגו. סילוק הכיסוי השחור — התרוממות מהעולם. הסיבוב בנגד כיוון השעון סביב הציר שלו וסביב החדר — השתקפות של הסיבוב של היקום סביב הבורא שלו, האחדות עם הסדר הקוסמי. היד הימנית מורמת לשמיים (לקבל חסד אלוהי), היד השמאלית נופלת לאדמה (להעביר את החסד לעולם).

מטרה: דרך הסיבוב הריתמי, השכפול של שם אללה (זיכרון), והמוסיקה המיוחדת, הדרוויש רוצה להגיע למצב פאנה — ההתמזגות של ה"אני" האישי באל.

זיכרון עם תנועות בטריקטים אחרים: רבים מהקהילות הסופיות (למשל, קאדיריה, נקשבנדיה, צ'ישטיה) משתמשים בפעילות שלהם בפעילות שלהם, כמו רכילות, נטילה של ראש וגוף, חיקויים, שלא באמת הם ריקוד במובן האמנותי, אלא צורה של תפילה גופנית, העוזרת להתמקד ולהעלות אנרגיה דתית.

ריקודים לאומיים ואתניים: מורשת תרבותית

בנוסף להקשר הדתי, בעולם המוסלמי קיים מגוון רחב של ריקודים חילוניים וחצי-מסורתיים, שישורשם בתקופות עד האיסלאם ומשקפים את זהות העם.

המזרח התיכון והעולם הערבי:

ריקוד הגוף (ראקש צ'רקי — "הריקוד המזרחי"): התפתח באימפריה העות'מאנית. במקור זה היה ריקוד נשים בודדות, שנערך במפגשים נשיים. במאה ה-19–20 הופך למסחרי והופך להיות מושך במסעדות. בין המכורים המוסלמים, היחס לו נוגע בעיקר בשל חשיפתו והארטיקולציה, אך בסביבה החילונית הוא נשאר חלק מהקוד התרבותי.

דאבקה: ריקוד-מעגל קולקטיבי, אנרגטי, שמופיע בלבנט (פלשתינה, לבנון, סוריה, יורדן). מושך בחתונות ובחגיגות, מסמל אחדות ושמחה.

אירן ומרכז אסיה:

באירן יש ריקודים לאומיים יפים, חלקים, שמתמקדים בתנועות הידיים, הראש והמימיק. לאחר המהפכה האיסלמית של 1979, ריקודים ציבוריים (בעיקר ריקודים נשיים) הוכרחו להיות בעצם אסורים כנגד המורל הציבורי, אך הם שרדו בחיים הפרטיים של הדיאספורה.

באוזבקיסטן, טאג'יקיסטן — ריקודים זוהרים, חמים, עם תנועות ייחודיות של הכתפיים, הידיים (למשל, "לאזג'").

הקווקז:

לזגינקה: ריקוד פארסי, חזק ומוכשר, של עמי הקווקז. מציג תושייה, גאווה, כבוד. למרות שהוא מושך לעיתים קרובות בחתונות מוסלמיות, הוא מקורו בתקופות עד האיסלאם.

דרום ודרום-מזרח אסיה:

באינדונזיה ומלזיה, האיסלאם חי יחד עם תרבויות ריקודיות מקומיות עשירות (למשל, ריקודי האי יאווה), שהם לע
© elib.co.il

Permanent link to this publication: