ריקוד בסינטואיזם: מיסטריה, מומשת בתנועה

בסינטואיזם, הדת היפנית העתיקה, הריקוד (יפנית: מאי, 舞) הוא לא רק אמנות, אלא פעולה קדושה, צורה של תקשורת עם הקמי (אלוהיות או רוחות). יעדו הוא לא רק ההנאה האסתטית של הצופה, אלא השתתפות בסדר הקוסמי, צעד להבלות, השקיה של האלמנטים והביטוי של תודה. הריקוד כאן הוא תפילה בתנועה, הבעתות של כוח בלתי נראה.

מקורות ומיתולוגיה

השורשים של הריקוד הקדוש הולכים ללב המיתולוגיה הסינטואיסטית. לפי טקסט «קודזיקי» (מאה השמונה), האבות האבות של הריקוד היא האלה אמה-נו-ודזומה. כשאלת השמש אמאטאראסו התחבאה במערה, שהטה את העולם לחושך, אמה-נו-ודזומה ביצעה ריקוד אקסטטי, אף ארוטי, על כוס הפוכה. גירו שלה והתנועות הרטיטיביות שלה גרמו לצחוק רועש של האלים שהתאספו, ואמאטאראסו, מסקרנת, יצאה מהמקום המסתתר, והאור חזר לעולם. המיתוס הזה מקים את הריקוד כאקט של חשיבות קוסמוגונית, בעל כוח למשוך תשומת לב בודהית ולשחזר את ההרמוניה.

סוגים וצורות עיקריים

ריקודים קדושים ניתן לחלק לשתי קטגוריות גדולות:

קגורה (神楽) — באופן מילולי «הנאה של הקמי». זהו שם כללי לריקודים במקדשים, המושמעים במהלך חגים (מאצורי). קגורה יש שני סוגים:

מיקגורה — קגורה מלכותית, נחשבת למקובלת, המושמעת בארמון המלכותי או במקדשים גדולים בעידוד של אלוהיות. זהו ריקוד איטי, מפאתי, תחת תזמורת של חצוצרות, ציטרות וקריאות קדושות.

סאטו-קגורה — «קגורה כפרית», יותר מגוונת וחיה. היא כוללת גם פעולות צרופות והצגות במסכות ובתחפושות, המדמים סיפורים מיתולוגיים או אירועים היסטוריים.

קגורה-מאי — חלק הריקוד של הטקס קגורה. המבצעים הם לרוב מיקו (נשים מקדש, שוליות) או כוהנים מוכשרים. התנועות של המיקו — חלקות, מעגליות, בשימוש בחפצים קדושים: ענפי סקאקי (עץ קדוש), צלילנים, סוחרים או חרבות. הסוחר, למשל, מייצג את ההר הקדוש או את רוח הקמי.

עובדות מעניינות ודוגמאות

ריקוד האריה (שישימאי): ריקוד נפוץ בכל רחבי יפן, שבו המבצעים מתחפשים בתחפושת של אריה (שישי), הנחשבת לרוח המגינה. זעפונותיו והקפיצות האנרגיות שלו «אוכלות» רוחות רעות ומביאות מזל. לעיתים קרובות, ניתן לראות שה「אריה」מקוסק את הראשים של הצופים — זה נחשב לברכה חזקה.

ריקוד הליסה (קיטסונה-מאי): במקדש פוסומי ינארי בקיוטו, המוקדש לאלוהות האורז ולליסות-שליחות (קיטסונה), ניתן להיות עד לריקוד מיוחד. רקדניות במסכות ליסה מבצעות פעולות מעניינות, הדומות לתנועות של הליסות החכמות, כדי לכבד את אינארי-סאמה.

בוגאקו: למרות שזה נכנס ליפן מאזורים קונטיננטליים (סין, קוריאה, הודו), הוא התאים והפך לחלק מהטקסים הסינטואיסטיים. זהו ריקוד מורכב, תיאטרלי, במסכות גרוטסקיות ותחפושות מפוארות, המדמים את המאבק בין טוב לרע.

ריקודים אקסטטיים: בטקסים מקומיים (למשל, בטקסים של ימבוסי ההרים או במהלך מאצורים מסוימים) ריקודים יכולים להגיע למצב של טרנס. המבצעים מאמינים שברגע זה נכנס הקמי לתוכם, והם הופכים למובילו או לאורקל שלו.

סמליות ופילוסופיה של התנועה

כל תנועה בריקוד הסינטואיסטי היא סמלית. המעגלים שמתוארים על ידי הרקדנים מייצגים את המחזוריות של הטבע ואת האחדות של היקום. הצעדה של הרגליים (פומי-דאסי) היא לא רק ריטם, אלא פעולה של «התעקמות» של האדמה, ההכרחה של הנוכחות שלהם במרחב קדוש, והדחת הרוחות הרעות למטה. ההרמת הידיים — קריאה לאלוהיות בשמיים, הנחתם — העברת אנרגיה לאדמה.

העולם המודרני: גם היום, באלפי מקדשים סינטואיסטיים בכל רחבי יפן, הריקוד נשאר חי וחלק בלתי נפרד מהפעילות הדתית. חגיגות כמו המצעדה הגדולה של גיון מאצורי בקיוטו או קאמיקקורה באיסה, הן בלתי נדמיינות ללא תהליכים קדושים (מיקוסי) שנשאים, מתנדנדים בתנועה מיוחדת, שזה גם צורה של «ריקוד קולקטיבי», המאחד את הקהילה.

לכן, הריקוד בסינטואיזם הוא שפה, בה האנושות מדברת עם האלים, ושפה, בה האלים עונים לאנשים. זהו הלב הדינמי של הטקס, שבו המיתוס חי, והגבולה בין חילוני וקדוש נמחק בתנועה ההיפנוטית של התנועות, המשורשים במוצא הדתי היפני.

Permanent link to this publication: