ריחות חג המולד בספרות: מקוד החושים למטאפיזיקה

הריח בספרות על חג המולד — זה לא רק פרט אטמוספירי, אלא קוד חושי חזק, שיכול לגרום לעולם שלם להופיע בזכרון באופן מיידי, להפעיל אסוציאציות ארכטיפיות ולהעביר את המהות המטאפיזית של החג. החוש הריח, שהוא החוש העתיק ביותר והכי מלא רגש, הופך לכלי של הסופרים ליצירת «כרונוטופ חג המולד» — מרחב-זמן, מלא זיכרון, נוסטלגיה ומשמעות רוחנית.

1. הריח כמנחה לילדות ולגן נוסטלגי

התפקיד האוניברסלי ביותר של הריחות של חג המולד הוא לשמש כמפתח לזיכרון אישי וקולקטיבי, שמחזיר את הדמות (והקורא) למצב נבעלות רוח ושלמות.

איוואן שמלב, «קיץ האלוהים»: כאן נוצרת «ליטורגיה חושית» של החג. הריחות יוצרים אקורד מורכב: «יש ריח של ריחות רצפה מנוקה, מאסטיקה, עץ חג המולד… עץ שמן, ולדן, דבש ועוד משהו… חגי גדול». זה לא רק רשימה — זה סימפוניה של קדושה ונחמה ביתית. הריח של השמן (עץ חג המולד) והלדן מחברים את החג הארצי עם הטקס הכנסייתי, הדבש מסמל את המסתוריות והשמחה של הממלכה העתידית. עבור שמלב, הריח הוא דרך להתחדשות של רוסיה הקודמת, של חיי הדת הפוליטית השלמים שלה.

דילן תומאס, «חג המולד של הילדים בוואלס» (A Child's Christmas in Wales): בזכרון הפואטי הזה, הריחות יוצרים תחושה של מציאות ילדותית, מעורפלת: «יש ריח של ים קר, וכפפות חיטה ישנות, דשנות… ריח של דג נבקר ומוכסה… וריח של טבק מהשיער של האבות». הריחות כאן לא קדושים, אבל חשובים ללא גבולות כסמנים של העולם האישי, המוגן, של ילדות, שניגד לעולם הבוגר, המרחק והמפחיד.

2. הריח כסמן חברתי והתנגשות

הספרות משתמשת לעיתים קרובות בריחות כדי להדגיש את הקונטרסטים החברתיים שמוגברים בחג.

צ'ארלס דיקנס, «השירה של חג המולד»: דיקנס מנגן בצורה מושלמת בקונטרסטים. בבית של סקרודג', שולט הקור, ריח של פטרייה, אבק ומתכת (מחשבונות) — זה ריח של חוסר רחמות וחסרון. בבית של בוב קרטיץ', למרות העוני, ריח של שומן ינקה, פירות וחום של המרקחת המשפחתית. והרוח הנוכחת של חג המולד מכסה את האוויר עם ריחות של מזון חגי, שהם בעצם סמלים של נדיבות ושפע, שלא נגישים לעניים. ריח של הינקה הנבקרת ברחוב לילד רעב — זה לא פיתוי, אלא סמל של חוסר צדק חברתי.

הנס כריסטיאן אנדרסן, «הילדה עם הגפרורים»: כאן, הדימויים החושיים מגיעים לשיא טרגי. הילדה המתירה מקור, בהלוצינציות, רואה ריח של דג נבקר, שנמלט ממנה בעולם הממש. ריח זה, המיראג'י, בלתי נגיש, הופך לסמל של כלליות החיים, של חג וחום, שהיא נחותה מהם. ריח זה הוא כלי עינוי, שמדגיש את עונייה.

3. הריח כסימן מטאפיזי וחוויה מיסטית

בטקסטים מורכבים יותר, הריח הופך לסימן לנוכחות העל-טבעית, הפלא או השינוי הרוחני.

פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי, «הילד שלפני עץ חג המולד של המשיח»: בחזון של הילד המקפיא, לפני «עץ חג המולד של המשיח», הריחות משתנים. הם מאבדים את עצמיותם הממשית והחומרית והופכים לסימן של משהו אחר, של חיים רייחניים: «ובפתע חש, ש… ריח כמו בעץ חג המולד, לפני חג…». זה לא ריח של עץ חג המולד מסוים, אלא ריח של הרעיון עצמו של חג, של הצלחה ואהבה, שנגיש רק למי שנמצא בפתח המוות. הריח הופך למנחה לתחום הטרנסצנדנטי.

טרי פרצ'ט, «סנטה-חיאקוס»: בסגנון פרודי-פנטזיה, פרצ'ט מתאר ריח שמגיע מהסנטה-חיאקוס (דמות-אנלוגית לסנטה קלאוס, אך מייצגת את המגינה, הפרה-נוצרית של החורף). יש לו ריח של שלג, עץ חג המולד ומשהו עמוק וחיוני. זה ריח לא נוח, עתיק וטבעי, שמופנה כנגד הריח המתוק והמסחרי של חג המולד המודרני. הוא מזכיר את המקורות של החג כמפגש עם הטבע הפראי, הלא-ניצב.

4. הריח של חג המולד «המודרני»: מסחר וסימולקרים

בספרות של המאה ה-20 וה-21, מופיעה קריטיקה של הריחות המלאכותיים, הסטנדרטיים של החג.

תומאס פינצ'ון, «מכריזים לוט 49»: בסגנון פוסטמודרני, פינצ'ון יכול לתאר את האטמוספירה של חג המולד כמערבבת של ריח של עץ חג המולד מפלסטיק, חויה מסנת' וריח של דג נבקר ממסעדה. אלה ריחות סימולקרים, תחליפים, המצביעים על אובדן אותנטיות, על הפיכת החג למוצר.

דונה טארט, «הציפור המלכותית»: בסצנה חד-משמעית, הדמות הראשית, לאחר אירועים אישיים טרגיים בדצמבר, מרגיש ריח חגי, של קוריצה, גליצריה וחויה מסנת', במרכז הקניות — כמו ריח של הפרדה וכאב. הוא הופך לריח של חוסר קשר וכאב, כנגד המצב הפנימי שלו. ריח החג כאן לא מאחד, אלא מפריד, מדגיש את החלוקה בין הנורמה החברתית והכאב האישי.

5. רכיב «פלינדרומי» קנוני

למרות השונות, בספרות המערבית והרוסית, נוצר רכיב קנוני של ריחות חג המולד, כל אחד עם הסמנית שלו:

עץ חג המולד (אלה, עץ חג המולד, פיכה): ריח של חיים נצחיים (עץ נצחי), נקיון, נס טבעי, זיכרון ליער ולטבע הפראי.

מנדרינים, אפולינוס (במסורת הרוסית/הסובייטית): ריח של חג דיפוזיטיבי,
© elib.co.il

Permanent link to this publication: