הקסדה והמלכה מרים בתרבות הקופטית: סינג'קסיס של ארכאיות והוגאולוגיה

הקדמה: סינג'קסיס ייחודי של ארכאיות והוגאולוגיה

במסורת הנוצרית הקופטית (מצרים) קיבלה הקסדה משמעות סקרנית, והפכה ליותר מרק אמוליקן "למזל", אלא לאטריבוט ויזואלי וסמיוטי, הקשור לקולטוס של המלכה מרים (המלכה מרים, או "פאדאמי" בקופטית). התופעה הזו היא דוגמה בולטת של סינקרטיזם תרבותי, שבו סמל ארכאי של אפוטרופיות (מגן), שיש בו שורשים עתיקים וכנראה עד-איסלאמיים ועד-נוצריים באזור, הוכנס באופן אורגני למערכת ההשקפות והטקסים הנוצריים, ומצא את מקומו בתוך הדתיות העממית ואפילו באמנות הכנסייתית.

שורשים היסטוריים-תרבותיים: מעין הורה להגנה על מרים

ההקשר הפרה-היסטורי: צורת החצי-ירח (והקסדה כגרסה שלה) בתרבויות השומשום, כולל מצרים, נחשבה למשמעות סמלית עמוקה. היא הייתה מקושרת לקרני חיות קדושות (פרת החתולה, האם השמיימית) ולחרב הירח, סמלים של פריון, מחזור של חידוש והגנה. במובן רחב יותר, זו הייתה צורה של מגן הגנה, קשת, סורג.

הפונקציה האפוטרופית במצרים העתיקה: המצרים השתמשו באמוליקנים-עין (עין הורה, עין הורה) שונים להגנה מפני רע, ומכשפים. צורה שנדמה לקסדה יכלה למלא פונקציה דומה, סמלית של שריון או מגן, סמלית של הגנה. אמונה ארכאית זו בכוח ההגנה של צורה מסוימת הצליחה לשרוד שינוי דתות.

התמצאות הסמל: עם התפשטות הנוצרות במצרים (I-IV המאות) רבים מהסמלים העתיקים נותרו ונחדשו. הקסדה, כחפץ שנעשה מפלדה (חומר שמפגין דחייה של אומללות באמונות עממיות של תרבויות רבות), ובצורה שנדמה לנימב או מלכוד, יכלה להיות מקושרת לכוח ההגנה החדש — זוסטנות של הקדושים, ובעיקר של הבוגרת, שנחשבת למגינה הגדולה ביותר והמגינה.

המלכה מרים כ"המגינה הגדולה" במסורת הקופטית

הכנסייה הקופטית יש לה פולחן עמוק למלכה מרים, שיש לו שורשים במסורת שהמשפחה הקדושה העברה שנה כמה שנים במצרים, בשביל להימלט מאירוד. האירוע הזה, המתואר בבשורה על מתי (2:13-15), הפך את מצרים "לבית משפחה שני" של ישו בתוך התודעה העממית, ואת מרים — למגינה ולמלווה בגלות. היא הפכה "לאמא-הגלות" ולמגינה הראשית של הבית והמשפחה.

בהקשר זה הקסדה הפכה לאטריבוט שלה. כמו מרים, היא מגינה על המקום המשפחתי, פתח הבית — הגבול בין העולם הפנימי הבטוח לאיומים החיצוניים.

ביטויים ויזואליים וריטואליים של הסינג'קסיס

הקסדה כנימב או מלכוד: בציורים עממיים קופטיים, בחריצים (במיוחד ב"חייאט" — כילות, המפרידות את המזבח) ואמוליקנים, ניתן למצוא דמויות מסטוריזציות של המלכה מרים, שבהן ראשה מוכתר בלא נימב כללי, אלא חצי-ירח, דיאדמה רוגטית או צורה שנדמה לקסדה. זהו אינדיקציה ויזואלית לדרגה המלכותית והכוח ההגנה שלה.

קעקועים-אמוליקנים: בין הקופטים-נוצרים (בעיקר נשים) היה מסורתי של קעקועים-אמוליקנים. לצד הצלבים והאותיות של ישו, אחד מהמוטיבים הפופולריים היה הקסדה או שילוב של צלב בתוך הקסדה. קעקוע כזה על היד או העורף צריך להעניק הגנה כפולה: כוח הצלב בתוך הצורה המגנה.

אלמנט אדריכלי: בבתים הקדומים של קהיר (למשל באזור אל-מוסק) ניתן למצוא קסדות שהוטמעו מעל פתחים או חלונות. לעיתים קרובות, לידן נצרפה חרית או ציור צלב. "הזוג האפוטרופי" (ברזל+סמל נוצרי) שימש כהגנה מקסימלית על המקום.

אמוליקנים יוקרתיים: כרסולות-צלבים קופטיים לעיתים קרובות נכלאו במסגרת אובלית או צורה דמוית קסדה, יוצרים דמות של צלב מוגן, מוגן. עצמות-קולרים בצורת קסדה, לעיתים עם חריטה "מריה" או צלב, פופולריות בקרב נשים קופטיות כאמוליקן אישי להגנה מפני רע.

הפרשנות התאולוגית-עממית

בתודעה העממית הקופטית, הקשר מסביר פשוט ועמוק:

הקסדה — זה "דלת" או "שער". בסמליקה הנוצרית, מכנים את מרים "השערים השמיימים" (Porta Coeli), דרך שדרכה נכנס המשיח לעולם. כך, הקסדה מעל הדלת האמיתית הופכת להזכרה של זוסטנותה על הגבול הבלתי-נראה.

צורת ההחזקה. כמו הקסדה שמוצבת עם הקרניים למעלה, "מחזיקה" את המזל בבית, כך ודאי מרים בפרקטיקה שלה "מחזיקה" את החסד וההגנה של האלוהים על המשפחה.

ניצחון על הרע. לגילדה של הקדוש דונסטן במערב יש את הפרוש המקביל במזרח: הברזל של הקסדה והשם "מריה" יכולים לקשור ולהסיר כוחות שדיים.

עובדה מעניינת: במהלך חגיגות הקופטיות הגדולות, המוקדשות למלכה מרים (למשל, מולדת אנ-נבי — חג ההולדת של מרים), בשוקים ליד האיורות והנרות, נמכרות קסדות דקורטיביות, מצופות בסמליקה נוצרית. הם נקנים כדי להקדישם בכנסייה ולהציבם בבית או במכונית.

היבט השוואתי: ההבדל מהמסורת המערבית

בניגוד למסורת האירופית, שבה הקסדה קשורה בעיקר למזל ולמספר הקסם של הקדוש דונסטן, בתרבות הקופטית, המשמעות שלה עמוקה יותר מבוססת על ההוגאולוגיה והמריאולוגיה. כאן זה לא "מזל" אבל הגנה ספציפית דרך זוסטנ
© elib.co.il

Permanent link to this publication: