צ'צ'קה (סטיפ, tap dance) היא צורת ריקוד ייחודית שבה גם הגוף וגם המבנה הריתמי המורכב שהוא יוצר הם אמצעיים של ביטוי. זה סינתזה של כוריאוגרפיה, מוסיקה ופרקוסיה, שבה נעליו של הרקדן עם כיסויים מתכתיים הופכים לכלי קשה. ההיסטוריה של הצ'צ'קה היא היסטוריה של תמורה תרבותית, שינוי חברתי והתפתחות תמידית של שפת הריתם.
המקורות של הצ'צ'קה שוכנים ב"מכבש המתכת" הדרמטי של אמריקה במאות ה-18 וה-19 והם תוצר של שילוב של מספר מסורות:
המסורת העממית של אירלנד וסקוטלנד: ריקודים סולו בנעליים קשות שהובאו על ידי המהגרים (jig, clog dance), עם עבודת רגלים טיפוסית.
המסורות המוסיקליות-הריקודיות של אפריקה: אפריקה המערבית נתנה לעתידי הסטיפ ריתם פוליריתמי מורכב, התמקדות באימפרוביזציה, שימוש בגוף ככלי פרקוסי ו"עמידה רפואית" מיוחדת. העבדים, שהורויחו מתופים, פיתחו ביטוי ריתמי דרך פגיעות ברגליים ותקיעות (מה שנקרא "patting juba").
הקלוג-דאנס האנגלי: ריקוד בנעלי עץ, פופולרי בקרב עובדי התעשייה.
המפגש ביניהם, בעיקר בכיכרות ובתאבורות של ערי הנמל, הביא להיווצרות הצורות הראשונות של הסטיפ. דמות מפתח בהפיכתו לפופולרי הייתה של ויליאם הנרי ליין, הידוע כ"מאסטר ג'ובה" (Master Juba). בשנות ה-40 של המאה ה-19, הרקדן האפרו-אמריקאי הזה, ששילב צעדים אירופאיים עם ריתם אפריקאי, כבש את ניו-יורק ואף תייר בבריטניה, נהיה, בעצם, הרקדן הסטיפ הראשון שהתפרסם בעולם.
עובדה מעניינת: עד לסוף המאה ה-19, תחרויות סטיפ (cutting contests) התקיימו לעתים קרובות בצורה של "מרוצי ריקוד", שבהם המשתתפים דגמו לפי תור כדי להדגים את מיומנותם, בנסיון להתעלות זה על זה במורכבות ריתמית ובהחלטיות. זו היתה בית ספר לאימפרוביזציה וירטואוזית.
עם ההמצאה, בשנות ה-20 של המאה ה-20, של כיסויים מתכתיים (taps) שמחוברים לחיבורי הנעל, הצליל נהיה יותר נקי ומגוון. הצ'צ'קה עלתה לבמות התיאטרון ולמסכי הקולנוע, נהפכה לחלק בלתי נפרד מהתרבות המונית האמריקאית.
ביל "בודג'נגל" רובינסון זוכה לפרסום בזכות המקצועיות המדהימה שלו, הסגנון הקל והשיתוף הפעילות עם שירלי טמפל בקולנוע. הוא שינה באופן רדיקלי את האסתטיקה, עלה מעמידה שלמה לצורה יוצאת דופן, אלגנטית.
האחים ניקולאס (פיירארד וגארולד) הביאו לסטיפ אקרובטיקה, סינכרון ומהירות מדהימה, יצרו דואט ריקודי תאומי מושלם.
שיא האמנות היה של פרד אסטר (עם האלגנטיות שלו והאינטגרציה שלו של הריקוד בתסריט הסרט) ושל ג'ין קלי (שהביא לסטיפ את האתלטיות, הנפילות והסגנון "מאצ'וס" שלו, כמו ב"שאנן תחת הגשם").
זו הייתה עידן ה"מוזיקה הריתמית": רקדני הסטיפ נהגו ללכת ברגליים על המוזיקה המודענית, כשהם משמשים גם כרקדן וכמוזיקאי בו זמנית.
בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, הפופולריות של הסטיפ התמוטטה. רוק-נ-רול וסגנונות ריקוד חדשים דחקו אותו. אולם, זה היה בתקופה זו שהחלה המחשבה עליו כאמנות ביצועית רצינית.
דמות מפתח היה הוני קולס (Honi Coles), שקישר בין העידן הזהב והעידן החדש. הסגנון שלו, המתמקד בנקיון הצליל, במהירות נמוכה ובסינקופות מורכבות, השפיע על הדור החדש. בשנות ה-70 וה-80, התחילה התחדשות תודות להצגה ברודווי "ילד הרגליים בתנועה" (The Tap Dance Kid) ובעיקר, למחזמר המפורסם "שחורים וכחולים" (Black and Blue, 1989), שהציג את רקדני הסטיפ כמוזיקאים ג'אז וירטואוזים.
היום, הצ'צ'קה היא אמנות גלובלית ומתפתחת במהירות. התכונות המודרניות שלה:
הסטיפ כחלק מהתרבות הריתמית העולמית. אמנים כמו סאוויאון גלובר (Savion Glover) גרמו למהפכה, בהכרזתם על הסיסמה "הפסקה זה לא ריקוד, זו מוזיקה". הסגנון שלו "האבופ" (bebop tap) הוא אגרסיבי, מלא בדיסוננסים, צלילים נמוכים ופוליריתמים מורכבים, המשווים לנגינת תופי ג'אז. ההצגה שלו "Bring in 'da Noise, Bring in 'da Funk" (1995) החזירה לסטיפ את החשיבות החברתית, באמצעות סיפור ספור על האפרו-אמריקאים.
דיאלוג גלובלי של סגנונות. רקדני סטיפ יפנים (למשל, קזונורי קומגאי) מדהימים במהירותם ובדיוקם. בצרפת, מתפתחת בית ספר משלה, שמשלב את הסטיפ עם אסתטיקת המוזיק-הול. ברוסיה, בנוסף לשמירה על הבית הספרי הקלאסי (מורשת להקת "טודס"), מוקמים פרויקטים נסיוניים שמשלבים סטיפ עם פולק, מוזיקה אלקטרונית או contemporary dance.
מדיה חדשה וחינוך. רשתות חברתיות (YouTube, Instagram) ה
© elib.co.il
New publications: |
Popular with readers: |
News from other countries: |
![]() |
Editorial Contacts |
About · News · For Advertisers |
Digital Library of Israel ® All rights reserved.
2024-2026, ELIB.CO.IL is a part of Libmonster, international library network (open map) Preserving Israel's heritage |
US-Great Britain
Sweden
Serbia
Russia
Belarus
Ukraine
Kazakhstan
Moldova
Tajikistan
Estonia
Russia-2
Belarus-2