חצוצרה בברית המועצות: מחשדים אידאולוגיים לפופולריות כל-ברית-המועצותית

הקדמה: «ריקוד זר» בתנאי הישובה התרבותית

ההיסטוריה של החצוצרה (הסטפה) בברית המועצות מייצגת דוגמה בולטת של הסתגלות מורכבת של פנומן תרבותי מערבי למציאות המערכת האידאולוגית הסובייטית. נוצרת כסמל של תרבות ההמונים האמריקאית, התנועה נאלצה לעבור מאמנות «בורגנית» מוחשדת לסוג שנהנה מהכרה, אך בעל תקנות קפדניות, של סגנון המוזיקה האסטרדה. ההתפתחות שלה משקפת שלבים חשובים של מדיניות התרבות הסובייטית: מההישובה בשנות 1930-40 ל"החמתה" ועד לסטיליזציה של תקופת השקט.

1. התקופה הפולמוטית: חדירה ואיסורים ראשונים

המפגשים הראשונים של הציבור הסובייטי עם החצוצרה התרחשו בסוף שנות ה-20 — שנות ה-30 דרך קולנוע דומה למצפן ולבאדי קולנוע. סרטים עם פרד אסטר ואחייניו הדגימו טכניקה שהפתיעה את הצופים במיומנות שלה. אך המדיניות התרבותית הייתה בקושי להתייחס אליה. במסגרת המאבק נגד "קוסמופוליטיזם" ו"הערצת המערב", הסטפה נחשבה כהתגלמות של "רווחנות בורגנית" ו"אסתטיקה לא-סובייטית".

למרות זאת, התעניינות סטיחית נוצרה. אנשים נלהבים, כמו אלכסנדר צ'רמן, אחד הסטפיסטים המקצועיים הראשונים, ניסו לפתח את הכיוון, בעזרת לימודי טכניקה על סמך סרטים ותיאורים. אך עד למלחמה, החצוצרה נותרה תחביב מרגינלי, פולשני, שלא נכלל בתוכניות המקבצים הממשלתיים.

עובדה מעניינת: בשנות ה-30 בברית המועצות היה תופעה ייחודית — "תזמורות חצוצרה", שבה ריטמים נגנו לא רק עם רגליים, אלא גם עם חפצים מציוד חיי היומיום, שנהגו לשימוש בהם: ספירות, מכונות כתיבה, כלים לכביסה, סירות. זה היה תגובה "פרולטרית" לסטפה האמריקאית, ניסיון למצוא לה תחליף בצורה שהיא אידאולוגית.

2. תקופת המלחמה ו"החמתה": החלטה דרך הג'אז

שינוי איכותי קרה באמצע שנות ה-50, עם תחילת "החמתה" של חרושכוב והפסטיבל העולמי של הנוער והסטודנטים במוסקבה (1957). לפסטיבל הגיעו קבוצות זרות, שהראו חצוצרה מודרנית. זה הפיק רעש תרבותי בקרב הנוער הסובייטי. במקביל, נוצר עניין בג'אז, שיש לו קשר היסטורי עם הסטפה.

דמות מפתח של התקופה הזו היתה גאורגי מאיורוב — אמן, שיצר את הדואט החצוצרי המקצועי הראשון בברית המועצות, "אחים גלוץ" (בשיתוף עם מיכאיל אזרוב). מאיורוב, בשימוש במקורות דלים (סרטים, תקליטים), הצליח לשחזר את טכניקת הסטפה של ברודוויי ולהסתגל אותה לאסטרדה הסובייטית. הסגנון שלו היה מאוד ברור, מהיר ובעל "אורקסטריזציה" — היכולת ליצור ריטמים מורכבים, דומים למקצבים של תופים.

3. שיא הפופולריות: קבוצות אסטרדה וטלוויזיה

בשנות 1960-80, החצוצרה הפכה לחלק בלתי נפרד מהתרבות המונית הסובייטית בשל כמה גורמים:

1. מערכת האסטרדה: קבוצות ווקאל-אינסטרומנטליות (ВИА) וקבוצות ריקוד בפילהרמוניות הכניסו רקודי חצוצרה לתוכניות שלהם כמרכיבים דינמיים, "אשיים". הסטפה הפכה לסינונם של ריקוד אסטרדה דינמי, אופטימי וטכני.

2. טלוויזיה וקולנוע: תסריטים קבועים של הצגות, תוכניות "לפינו" ו"מופעי חג המולד" עשו את הרקדנים החצוצריים ידועים לכל. החצוצרה הכניסה לסרטים פופולריים, כמו "לילה של קרנבל" (1956), "ג'נטלמנים מצליחים" (1971, שבו הדמות של יבגני לנוב ניסתה לרקוד אותה בצורה לאמתית), ובמיוחד בקומדיות המוזיקליות כמו "בידיים משלנו" (1957).

3. אסתטיקה של האנסמבל: בניגוד למסורת האמריקאית של האינטרפרטציה סולו, החצוצרה בברית המועצות פותחה בעיקר כריקוד סינכרוני, אנסמבלי. ההקשרים המושלמים, ההרמוניה המושלמת של הקבוצה השקפו את האידאל של קולקטיביזם. הדוגמה המובהקת לגישה כזו היא האנסמבל "ריטמים של העולם" שנוסד ב-1966, בהנהגת נדז'דה נדז'דינה, שבו רקודי החצוצרה הועלו בקנה מידה חורוג.

4. המיוחד של הברית המועצות: אידיאולוגיה, אסתטיקה, פדגוגיה

לחצוצרה בברית המועצות היו מאפיינים ייחודיים:

• נייטרליזציה אידאולוגית. הריקוד נפטר משורשיו (תרבות האפריקאית והאירלנדית, ההקשר החברתי האמריקאי). הוא נטפר כ"אמנות ריטמית" אבסטרקטית, המאפיינת את המיומנות והשמחה של האדם הסובייטי.

• אקדמיות ורגולציה. הלימוד נעשה לעיתים קרובות במערכת התרבות העצמאית (ד.ק., חברות) לפי טקטיקות קפדניות, שנלקחו מהמחוגים הקלאסיים. האינטרפרטציה, שהיא הנשמה של הסטפה הג'אז, נעשתה כמעט ללא תחרות, והפכה מקום להצגות מודפסות.

• "גלם סובייטי". התלבושות של החצוצרים (פרקים, חלוקים, שמלות זוהרות) יצרו דמות של אמן מצליח, אלגנטי, שהייתה הזדמנות נדירה להצגת "זוהר בורגני" בצורה מדודה, מאוסטטית.

5. מורשת והשפעה
© elib.co.il

Permanent link to this publication: