צ'ייקובסקי וגלזונוב: דיאלקטיקה של ירשות במוזיקה הרוסית של שנות ה-19-20

הקדמה: שתי מודלים של המלחין הרוסי במעבר ההיסטורי

פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי (1840-1893) ואלכסנדר קונסטנטינוביץ' גלזונוב (1865-1936) מייצגים שתי דמויות חשובות במוזיקה הרוסית, שהיחסים היצירתיים שביניהם מייצגים את המעבר מעידן הרומנטיקה למודרניזם ולתקופה הסובייטית. היחסים שלהם — לא רק שינוי דורות, אלא תהליך מורכב של התאמה, חשיבה מחדש וירשות בתנאי של משבר בבית הספר הלאומי של המלחינים ('הקבוצה החזקה') וחיפוש אחר דרכים חדשות. צ'ייקובסקי — דמות בינלאומית, שסינטזה צורות מערב אירופאיות עם מוזיקה רוסית; גלזונוב — 'שומר המסורת' ומלחין מקצועי בולט, שנמצא בין שתי התקופות.

1. עקרונות יצירתיים: פסיכוליזם נגד סימפוניזם אפי

צ'ייקובסקי: דרמה של חוויה סובייקטיבית. מוזיקתו — תשובה של האישיות. השיטה המרכזית — המלודיה הלירית כנושא של הרגש, שמכתיב את ההתפתחות הסימפונית. אפילו בצורות גדולות (סימפוניה, בלט) שולט הסובייקטיבי, הלירי-דרמטי. הקונפליקט נמצא לעתים קרובות בתוך הדמות ('הסימפוניה הפטטית'). ההרמוניה שלו עשירה ברגש, עם חריגים חרמוטיים ומודולציות נועזות, שמשקפות תנודות נפשיות.

גלזונוב: סיפור אפי אובייקטיבי. הסגנון שלו — מונומנטלי, מאוזן, פרספקטיבי. הוא נכד של סימפוניזם האפי של בורודין ורימסקי-קורסקוב. המוזיקה שלו פחות אוטוביוגרפית, היא מתארת לא את העולם הפנימי, אלא תמונות, דמויות, תהליכים. חוזקו — שליטה בלתי נגמרת בקונטרפונקט, בהירות צורה קלאסית, תזמורת בולטת, פרחונית. הסימפוניות שלו (למשל, השמינית) — ציורים 'ארכיטקטוניים', שבהם ההתפתחות ההגיונית שולטה על ההצהרה הלירית.

2. יחסים: לימוד, תמיכה, שונות דרכים

גלזונוב, שהיה בוגר ב-25 שנים, התייחס לצ'ייקובסקי עם כבוד גדול. הקשרים האישיים והמקצועיים שביניהם היו צפופים:

תפקיד צ'ייקובסקי. הוא העריך באופן ראשון את הכישרון של הנער הצעיר גלזונוב, כינה את הסימפוניה הראשונה שלו (נכתבת בגיל 16) 'עבודה של מלחין בן 40'. צ'ייקובסקי עזר לפרסום והביא לביצועים את יצירותיו, שם את המוזיקה שלו בתוך תוכניות גסטרוליות שלו. למעשה, הוא הוציא את גלזונוב לשוק המקומי והעולמי.

יחסי גלזונוב. הוא החשיב את צ'ייקובסקי כמלחין המודרני הגדול ביותר של רוסיה. יצירותיו המוקדמות (למשל, 'שירה לירית' לתזמורת) מסמנות השפעה ברורה של הסגנון של הקולגה המבוגר. גלזונוב הקדיש את הסימפוניה השנייה שלו לצ'ייקובסקי, ואחרי מותו סיים והלחין סדרה של יצירות לא גמורות (אופרה 'אונדינה', שלישיית פסנתר ותזמורת), והוכיח את עצמו כסטיליסט נכון וחסידי.

מרחק יצירתי. למרות הכבוד, גלזונוב נסע בדרכו. מוזיקתו חסרה חרדה, 'נפילה' של צ'ייקובסקי. אם צ'ייקובסקי — רומנטיקן-פסיכולוג, אז גלזונוב — רומנטיקן-קלאסיסט מאוחר, שמציפה להרמוניה, שלמות ויפי אובייקטיבי.

3. בלט כנקודת מפגש והבדל

שני המלחינים עשו תרומה חשובה לבלט הרוסי, אבל מנקודות שונות.

צ'ייקובסקי: חולל רבות, כשהעלה את מוזיקת הבלט לרמה של דרמטורגיה סימפונית. הפרטיטורות שלו ('אגם הלבדים', 'הנקדחת', 'החלילן') — יצירות מוזיקליות שלמות, שבהן הריקוד נמצא תחת ההתפתחות הדרמטורגית הכללית והתיאור הפסיכולוגי.

גלזונוב: נכד ישיר של המסורת הזו. הבלט 'ריימונדה' (1898) שלו — פסגת הבלט האקדמי של תקופת הסגנון 'האימפריאלי'. המוזיקה שלו וירטואוזית, פרחונית, מלאה בריקודים מאופייניים, אבל חסרה לה עומק פסיכולוגי והתפתחות סימפונית חלקית של צ'ייקובסקי. היא משרתת את הריקוד, אך פחות עצמאית כיצירה קונצפטואלית. 'השנים' שלו — דוגמה נוספת של מוזיקה פרספקטיבית-תאורטית.

4. תפקיד היסטורי: בין שני המאות

צ'ייקובסקי סיים את עידן הרומנטיקה הרוסי של המאה ה-19, והעלה את הקו הלירי-פסיכולוגי שלו לשיא, והעשיר אותו במקצועיות גבוהה.

גלזונוב נמצא 'בין שני המאות'. הוא ספג ממשפחת צ'ייקובסקי ומ'הקבוצה החזקה', סינטזה אותן בסגנונו המונומנטלי והעביר אותן לדור הבא (התלמידים שלו בקונסרבטוריית פטרבורג, שבה היה מנהל). בין תלמידיו — ד. שוסטקוביץ', י. שפורין, פ. רייבוב. הוא הפך לגשר חי בין המאה ה-19 לתרבות המוזיקלית הסובייטית של שנות ה-20-30, ונשאר בברית המועצות כ'קלאסיק' מוכר, בעוד שרבים מהמלחינים המודרניים שלו היגרו.

5. עובדות מעניינות ומורשת

「מוצרט וסאלרי」בחיים. יחסיו של צ'ייקובסקי וגלזונוב לעיתים מטופלים דרך טרגדיה של פושקין, שבה גלזונוב — תלמיד נלהב, אך 'מלאך' יותר 'מלאך' של הגניאוס. זה פשטות: גלזונוב היה מלחין מקצועי גאוני בז'אנר שלו, אבל תשובתו היתה במישור אחר.

קונצ'רטו לכינור ותזמורת. גלזונוב הקדיש את הקונצ'רטו המפורסם שלו (1904) לזכר צ'ייקובסקי, ובמוסיקה האחר
© elib.co.il

Permanent link to this publication: