פנומנולוגיה של ערב השנה: לימינאליות, ציפיה ותמפורליות קדושה

הקדמה: הערב כשער

ערב השנה (יום המולד, 24 בדצמבר/6 בינואר) מייצג פנומן ייחודי במבנה הזמן החגיגי. זה לא חג במובן המילולי, אלא פסגה לימינאלית — אזור גבולי בין זמן ההכנה הפולגן וזמן החגיגה הקדוש. ניתוח פנומנולוגי של ערב השנה דורש להתייחס אליו כחרונוטופ (יחידות של זמן ומרחב) שבו עולה לפני הכל חוויית הציפיה, השקט, האינטימיות המשפחתית והטרפט של הקדוש. זהו זמן שבו היומיומי מפסיק להתנהל כדי להעניק מקום לנס.

מבנה זמני: דחיסה והתארכות

זמן ערב השנה מאופיין בשילוב פרדוקסלי של מתח קיצוני וחיכוך.

דחיסת הזמן הפולגן: עד לשחר של 24 בדצמבר כל ההכנות (ניקוי, בישול, קניית מתנות) חייבות להיות מושלמות. נגיע לרגע של פיצוץ של מאמצים והסיום שלהם, מה שיוצר תחושה של "קולקטור שמופעל". הפעילות החיצונית משתנה בהתאם להתמקדות פנימית.

התארכות הזמן הקדוש: הערב והלילה מוכרחים להיות מוכרחים כ"חיכוך" ארוך ו"נמרץ" להופעת הנס (לידת המשיח, כניסת המתנה המיתולוגית - המשיח, סנטה, דוד החורף). דקות לפני הופעת הכוכב הראשון או לפני תחילת הארוחה החגיגית נמשכות סובייקטיבית. זהו חוויה של דורית (la durée) על-פי ברגסון, שבה המודעות נכנסת לחוויית הזרימה העצמית של הזמן, משוחררת ממשימות שימושיות.

פנומנולוגיה מרחבית: הבית כמרכז קדוש

המרחב בערב השנה משנה את צורתו והסמניה שלו רדיקלית.

סגירת הגבולות: הבית משתנה מנקודה ברשת של קשרים חברתיים ומקצועיים לקוסמוס סגור ועצמאי. העולם "מחוץ" (הרחוב, העיר) נעלם באופן זמני או הופך למזיק (קור, חושך). זהו טקס של אינטימיזציה, כאשר המרחב העיקרי והיחיד שיש לו משמעות הוא המעגל המשפחתי ליד השרירות.

המרכזה של המרחב: עץ החגיגה המקושט, הנרות המוצלבות (מאוחר יותר - חגורות), השולחן המכוסה יוצרות אייזור מואר ומסדור בחושך הלילה החורפי. זה לא רק דקור, אלא פעולה מגיונית ליצירת מרחב בריא, חגיגי, העומד בפני חוסר סדר של החורף.

החלל הריק מתחת לעץ: סימן פנומנולוגי חשוב - החלל הריק תחת העץ החגיגי. ריקותו במהלך היום היא סמל חזק של ציפיה והבטחה. היא מאפיינת את העשייה של ציפיה למתנה, שתתממש בהמשך.

טקסים ואינטנציותיהם: מצום למתנה

פעולות בערב השנה הן טקסיות, לא שימושיות, כל אחת מהן נושאת יעד מסוים.

צום (עד להופעת הכוכב הראשון): זה לא רק מגבלה תזונתית, אלא פעולה גופנית לחזק את תשומת הלב והרצון. רעב הופך לשותף בציפיה, ממשק בפיזיולוגיה. רעיון הקריאה אחרי הצום - זה לא רק של שחרור רעב, אלא טקס נכנסות של צריכת הראשון, המקודש על-ידי הזמן של חג (מייקס, קוטיה).

מפגש הכוכב הראשון: אירוע אסטרונומי (הופעת הכוכב הוותיקה - ונוס) משתנה בטקס משפחתי של צפייה משותפת, שמסמן את המעבר לחג. זהו אקט של הסינכרוניזציה של הזמן הפנימי, המשפחתי, עם הקצב הקוסמי (הכוכב של בפלט)

הענקת מתנות: בתרבויות שבהן המתנות מוענקות על-ידי מתנה מיתולוגית, רגע הגילוי שלהן - שיא הלימינאליות. זהו מפגש עם נס לא-רציונאלי, נדיבות עצומה שמגיעה "משום מקום" (מהמפרץ, מהשמיים, מופיעה מתחת לעץ החגיגי). טקס פתיחת המתנה - זהו פתיחת הנס עצמו.

עובדה מעניינת: במסורת הפולנית קיים מנהג להשאיר מקום ריק אחד בשולחן (puste nakrycie) למופע שעובר, המסמל את המשיח. זה מפנה את המסיבה המשפחתית לאירוע פתוח, נחמד, מוכן לקלוט נס במובן הממשי, האישי ביותר.

אטמוספירה אקוסטית: משקט לשירי חג

המרחב הקולי של ערב השנה מנוגד.

שקט דומיננטי: בדרך כלל זהו זמן של ירידה מסודרת של רעש. ישנם ללא מוזיקה חזקה, טלוויזיה, שיחות נמרצות. השקט הזה - לא ריק, אלא מרחב מלא בציפיה, שבו נשמעים צפורות נרות, רעשי חליפה. זה שקט-הקשבה.

חדירות רטיטוריות: לתוכו נכנסות שירי חג (קולאדונים) - שירה ריטורית ליד דלתות הבית. הקולאדנים ממלאים תפקיד של שליחים מהעולם החיצון, שמביאים את החדשות על הלידה ומקבלים מתנות. הופעתם מרכיבה את הערב, מביאה אליו את אלמנט החדירה הקרנבלית, המורשה.

מדידה פסיכולוגית: אמביבלנטיות וקתרסיס

המצב הרגשי של ערב השנה עמוק באמביבלנטיות.

חרדה: קשורה לפחד שהנס לא יקרה (המתנות לא יאהובות, המתנה לא יגיע), או למשקל של סיכסומים משפחתיים שיכולים להתבטא באופן מיוחד בלילה האידיאלי. הוא הופך לזמן של מפגש עם "רוחות" העבר, שמעניקים לו ניטון מלנכולי, מאוד אישי.

נוסטלגיה: ערב השנה הוא טריגגר חזק של זיכרון על חגים עבריים, על קרובים שנפטרו. הוא הופך לזמן של מפגש עם "רוחות" העבר, שמעניקים לו ניטון מלנכולי, מאוד אישי.

קתרסיס מגיע ברגע של כיבוש הלימינאליות - כשהמתנות הונחו, הארוחה החגיגית התחילה, המשפחה התאחדה. המתח של הציפיה משתנה ברגע של רגיעה של חג.

מסקן: הלילה שבו נולד הזמן

כך, פנומנולוגיית ערב השנה מגלה אותו כאירוע אקסיסטנציאלי ותר
© elib.co.il

Permanent link to this publication: