פילוסופיה של גתה: אחדות של טבע, אמנות ורוח אנושית

שם יוהאן וולפגנג פון גתה (1749–1832) ידוע לכולם כשם של משורר גדול, כותב דרמה ומייסד "פאוסט" הנצחי. אולם גתה עצמו חשב על עבודותיו המדעיות כשוות חשיבות לעבודותיו הספרותיות. פילוסופיה של גתה — זה לא תיאוריזם מופשט, אלא עולם-הוכחות חי, שגדל מפעילותו האמנותית ומן העיסוקים הארוכים שלו בבוטניקה, אופטיקה, אנטומיה ומינרלוגיה.

הטבע כשלם חי

הקטגוריה המרכזית של הקונספציה הפילוסופית של גתה — "שלם חי". הוא חשב על הטבע לא כעל אגרגט כימי, שכפוף לחוקים של פיזיקה, אלא כעל אורגניזם גדול חי, חודר ביחדות פנימית. הוא לא חולק את עבודתו, לא חולק את עבודתו; הוא פולט אותה באחת עם קשר מלא. כל יצירתו יש לה את הצורה שלה, כל תופעתה — מושג מובדל, ועדיין כולם נמצאים באחד.

ההבנה הזו של הטבע היתה נסיגה מהמכניציזם ששלט במדע במאה ה-18. גתה היה בטוח שחוקי המכניקה לא יכולים להסביר את המסתורין של החיים: קל יותר להבין את יצירת כל הגופים השמימים, מאשר להבין בהתבסס על מכניקה את ההתעוררות של רודף אחד בלבד. צורות אורגניות, בניגוד לצורות לא אורגניות, יש להן צורה חשיבתית פנימית: באורגניזם חי, כל חלקים מגדירים זה את זה ומשרתים את השלם. האינטואיציה הזו הקרבה את גתה לקנט, שב"קריטיקה של יכולת השיפוט" הקדיש ניתוח לאותו הצד של החי.

מטמורפוזה ו"פראשפלצה"

השיא של המחקרים המדעיים של גתה היה המורפולוגיה של צמחים וחיות. הוא חיפש את המשותף שמוסתר מתחת למגוון האינסופי של צורות אורגניות. כך, בבוטניקה, הוא הגיע לרעיון "פראשפלצה" (Urpflanze) — טיפוס פנימי, לפי דמותו שהטבע יוצר את כל המגוון של צמחים ספציפיים. עלים, פרחים, אבקנים — זה, לפי דעת גתה, לא אירגונים שונים במקור, אלא תוצאה של מטמורפוזה (שינוי) של אותו אירגון בסיסי אחד — העלה.

באנטומיה, הוא גילה את עצם המצח המשותפת באדם (מוכיח כך את קרבתו לחיות) והגדיר את תיאוריית הגולגולת העמודית — תיאוריה, לפיה עצמות הגולגולת נובעות מהתחברות וההפיכה של עצמות העמוד. הרעיון הזה עבר את זמנו והיה תרומה חשובה להתפתחות המורפולוגיה האבולוציונית.

"האמפיריה העדינה" ופנומנולוגיה של גתה

גתה פיתח שיטת ידע מיוחד, שהוא קרא לה "האמפיריה העדינה" (zarte Empirie). היא באמת בכך שהיא נעשית עמוק בחקר התופעה המסוימת, שאוספת ומשווה בזהירות את כל ההופעות שלה, כדי להבין בסוף את החוק המייצר אותה. הטוב ביותר היה להבין שכל הממציאות כבר תיאוריה. אל תחפש שום דבר מעבר לתופעות; הן עצמן — לימוד.

השיטה הזו הייתה קדמונית לפנומנולוגיה המודרנית. במקום לבנות הסברים אבסטרקטיים "מעבר לתופעות", המדען צריך להגיע לצפיות אינטלקטואליות, בהן בפקט היחיד נפתחת הרעיון הכללי. הגישה הזו חיברה באופן טבעי בין תצפית המדען הקפדנית לאינטואיציה של האמן. בגלל זה, גתה חשב שעסק במדע ועסק באמנות — תהליכים דומים באופן מהותי.

"דחיית ניוטון" ותורת הצבע

העבודה המדעית המעטה והמונומנטלית ביותר של גתה הייתה "תורת הצבע" (Zur Farbenlehre, 1810), שהוא ראה בה עבודתו העיקרית. בה, גתה נכנס לדיון עם אופטיקה של ניוטון. אם ניוטון הסביר את הצבע כתוצאה של פירוק של אור לבן, אז גתה יצא מההנחה שהתפיסה האנושית של הצבע היא ראשונית.

הוא הפריד שלושה צבעים נקיים — צהוב, כחול ואדום — וניתח קונטרסטים והרמוניות של צבעים מנקודת מבט פסיכולוגית ואסתטית. גתה הציג את המושג "פראפנומן" (Urphänomen) — באופטיקה, זה היה הופעת הצבע בגבול האור והחושך. למרות שהפיזיקה דחתה את תיאוריית גתה כלא מדעית, היא מצאה תגובה חיה באמנים ובפילוסופים. שופנהאור קרא ל"תורת הצבע" עבודה חשובה ביותר שנכתבה על אמנות הציור; עבודותיו של גתה על צבע נעשו לאורך דורות על ידי פיזיקאים גדולים של המאה ה-20 — ורנר הייזנברג ומקס פלנק.

פאן-תאיזם, ספינוזיזם ועקרונות היקום

בחיפוש אחר תשתית הוגיות, גתה התמקד בפילוסופיה של בנדיקט ספינוזה. ממנו הוא קיבל את הרעיון של פאן-תאיזם — הזהות של האל עם הטבע. גתה לא יכול היה לקבל את האל הטרנסצנדנטי של הנצרות; הוא התקרב יותר לרעיון שהאלוהי נמצא בכל תופעה טבעית. אולם פאן-תאיזם שלו היה דינמי, הוא הוסיף לספינוזה את רעיון ההתפתחות.

גתה שם לב שכל תופעה חיה נמצאת תחת ההתאמה של שני מוצאות מנוגדים. הוא קרא להם "עלייה" (Steigerung) ו"קוטביות" (Polarität). קוטביות — זה השאיפה לחלוקה ולהתנגדות (קטב המגנט, חשמל חיובי ושלילי). עלייה — זה תנועה קבועה מפשוט למורכב, מצורות נמוכ
© elib.co.il

Permanent link to this publication: