פייר דה קוברטן על התחלתה הרומנטית של האולימפיאדה: קוד הכבוד לעולם המודרני

הקדמה: הספורט כרומנטיקה רומנטית

עבור הברון פייר דה קוברטן, ההתחדשות של המשחקים האולימפיים הייתה לא רק חידוש של תחרות ספורטיבית, אלא גם פרויקט חינוכי ומורלי ענק. הרעיון המרכזי, מסביבו הוא עיצב את מערכת המוסר של האולימפיזם, היה "ההתחלה הרומנטית" (בצרפתית l'esprit chevaleresque). קוברטן ראה בספורט של המאה ה-19 האחרונה סכנה של נסיגה לפרופסיונליזם גס, לאגרסיביות נציונליסטית ולתשוקה לרווח. כתרופה, הוא הציע להתייחס לא לאנטיקיות, אלא לאידאל של מאוחר יותר — הרומן הקדום, שהמיר את האתלט-אולימפי לחייל-אריסטוקרט חדש, שמעקב אחר קוד כבוד נחוש.

מקור הרעיון: משבר ציוויליזציה וחיפוש אחר אידאל

האריסטוקרט הצרפתי, קוברטן, חווה בקשיים את התבוסה של צרפת במלחמת צרפת-פרוסיה 1870-71, וקישר אותה לירידה מורלית, לאובדן "המעלות הגבריות" ולקולקטיביזם החומרי. כשהוא למד מערכות חינוך גופני באנגליה (היכן שהופתח האידאל של "הנצרות המוסכלית") וביוון העתיק, הוא הגיע למסקנה שהספורט צריך להיות בית ספר לאופי. אולם, לפי דעתו, האתלט היווני היה יותר מרוכז בזהות האישית ובמושלמות הגופנית, חסר יעד מורלי גבוה. האלמנט החסר הזה היה האידאל הרומנטי, שסינטזה תושבות גופנית, אתיקה בלתי ניתנת להפרה, שירות לטובת טובת העל (הדומה, הכנסייה, הנסיך), ואסתטיקה של ההתנהגות.

עמודי היסוד של הרומנטיקה האולימפית לפי קוברטן

הקוד הרומנטי של קוברטן לאתלט מבוסס על מספר עקרונות נקודתיים:

צדק (Fair Play): זה היה האבן היסוד. הרומן לא ישתמש ביתרון לא-מוסרי, יכבד את היריב כשווה במאבק, אפילו אם הוא — אויב. ניצחון, שנרכש באמצעות רמאות או דרך לא-מוסרית, לא נחשב כניצחון במערכת הקואורדינטות הרומנטיות, אלא כבוש. קוברטן היה נגד הרוח המסחרית של "ניצחון בכל מחיר".

הקרבה והאסקטה: ההכנה למשחקים היא אנלוגיה לשירות ארוך-טווח של נושא חרב. זהו סבלנות, דיסציפלינה, עבודה יומיומית. המטרה היא לא רק צורה גופנית, אלא קשיחות של רוח. "בחיים חשוב לא הניצחון, אלא המאבק", כתב, והתכוון בעיקר לרוח הרומנטית, שמופיעה במאבק צדקי במאבק, ולא לתוצאה.

אסתטיקה של המנוע וההתנהגות הנאות: לפי קוברטן, הספורט היה אמנות. התנועה צריכה להיות יפה, וההתנהגות — ראויה. זה נכלל בכל: מדרך ההתנהגות על המגרש עד לאיך שהאתלט מקבל תבוסה. הרומן נפסד עם אותה יופי, שהוא זוכה. "יופי המעשה" היה לברון לא פחות חשוב מ"יופי הגוף".

שירות לאידאל, ולא למדינה או לכסף: המטרה העליונה של הרומן-אתלט צריכה להיות שירות לאידאלים האוניברסליים של שלמות אנושית, שלום והבנה בין העמים. המשחקים האולימפיים נחשבו ל"טורניר של מדינות", שבו מתחרים לא מדינות, אלא אישים אצילים, המייצגים את הטוב במדינות שלהם.

קולקטיביזם של הנשים וההערכה: מעניין, שקוברטן, שהתנגד להשתתפות נשים בתחרויות, היה מייחס, במסגרת המיתוס הרומנטי, לנשים תפקיד של "הדומה היפה", שמעוררת לפעולות. מאוחר יותר, הנקודה הארכאית הזו השתנתה לעיקרון של כבוד לנשית-יריבה ולצופה.

כלים להכנסת הרוח הרומנטית

קוברטן לא הסתפק בתיאוריה. הוא שם את העקרונות הרומנטיים בתוך המבנה והטקס של המשחקים:

ההליך האולימפי (הוצא לדבר ב-1920): טקסט, שנכתב בידיו, היה גניזה ישירה של טקס ההקשרה. האתלט מבטיח "ברוח רומנטית אמיתית, לכבוד הספורט ולמען כבוד הקבוצות שלנו".

טקסי החיבור: טקס ההעלאה על הפודיום, השלום לאלוף, הלחיצה בידי היריבים — כל אלה הם אלמנטים של טורניר רומנטי עם טקס הכבוד למנצח.

ההתמקדות בליברליות: בשלבים הראשונים, האיסור על פרסים כספיים היה, לפי קוברטן, לא רק כמענה כלכלי, אלא גם כמענה מורלי. הרומן נלחם על כבוד ותהילה, ולא על זהב. העקרון הזה, שאבד עם המקצוענות, היה ללב הקונספציה המקורית שלו.

קונפליקט עם המציאות והקריאה המודרנית

האידאל הרומנטי של קוברטן נתקל במציאות הקשה של המאה ה-20: עליית הנציונליזם, שתי מלחמות עולם, המסחריות, הדופינג. האסתטיקה הנאצית במשחקים של 1936 הייתה פארודיה גרוטסקית על הרעיונות שלו. מלחמת הקולות הקרה הפכה את האתלטים ל"חיילים" של המספרים האידיאולוגיים. אולם, המושג "צדק" שרד והפך לירושה העיקרית של הרוח הרומנטית.

היום, בעידן של מדיה כוללת וחוזים בעלי ערך מיליוני, נראה שההתייחסות להתחלה הרומנטית היא אוטופית. אולם, ההדגשות שלו נראות ב:

מעשי הומניטריים: כשהאתלטית יוליה ליפניצקאיה עזרה ליריבתה לתקן את השמלה לפני יציאתה לקרקע ב-2014.

הכרת עליונות היריב: הלחיצה המפורסמת של לארי ברד ומאג'יק ג'ונסון בסיום המשחק ב-1992.

עזרה ליריב: המקרים בהם אתלטים עוצרים כדי לעזור ליריב שנפל (כמו במרוצי השלגים או האופניים), על חשבון התוצאה שלהם.

סיום: אוטופיה כמניע

ההתחלה הרומנטית של האולימפיאד
© elib.co.il

Permanent link to this publication: