פייר דה קובורטן ו"הדת האולימפית" שלו: פילוסופיה של קולט חילוני

הקדמה: מספורט לקדוש

הרעיון של "הדת האולימפית", שהעלה ברון פייר דה קובורטן (1863-1937), הוא אלמנט מרכזי, אך פרדוקסאלי, של פילוסופיית חידוש המשחקים שלו. זה לא היה מטאפורה. קובורטן השתמש במונחים דתיים ובצורות טקסיות במכוון ליצור קולט חילוני בתוכן, אך קדוש בצורה, שיחבר את האנושות סביב רעיונות של שלמות גופנית ורוחנית. התורתו מייצגת סינתזה של הומניזם פוזיטיביסטי של המאה ה-19, נאו-פוליטיזם אליני ותיאולוגיה אזרחית במיוחד.

מקור הרעיון: משבר מסורת וחיפוש אחר דת חדשה

קובורטן, שגודל במשפחה אריסטוקרטית קתולית, חווה משבר עולם-הרוח הקשור לתבוסה של צרפת במלחמת צרפת-פרוסיה (1870-71) ולתחושה של נפילה של היסודות הרוחניים של החברה. הוא ראה במודרניות ואקום אמונה שצריך היה להילא. הספורט, ובמיוחד המראה האידיאליזציה שלו, הפך לכלי שלו ליצירת "כנסייה" חילונית חדשה. באנליזה של האגלגה הספרטנית והגימנזיה האתונאית, הוא ראה בהם לא רק מוסדות ספורט, אלא מוסדות לחינוך רוחני ואזרחי. הנסיעה שלו ב-1894 לארצות הברית, שם למד מערכת חינוך גופני, ולאנגליה, שבה שלטה האידיאולוגיה של "הנצרות השרירית" (muscular Christianity), הכריעה אותו בתפקיד המשיחי של הספורט.

דוגמות וטקסים של "הדת" החדשה

"הדת האולימפית" של קובורטן נהנתה מכל אטריבוטים של קולט מסורתי:

דוגמות (עקרונות): הערכים העליונים שהוכרזו לא היו נצחון, אלא השתתפות; לא פילגש, אלא מאבק; לא תוצאה, אלא השפעת עצמית. הקרדו "Citius, Altius, Fortius" ("מהר, גבוה, חזק") היה לא רק שלוג של תחרות, אלא תמונה של גדילה רוחנית. הנורמה האתית החשובה ביותר הייתה ההתנהגות הרוז'רית, המשחק ההוגן (fair play) כאנלוגיה לקוד הצדקה הקדום.

טקסים: קובורטן פיתח בקפדנות או שחזר את הטקסים שמעניקים למשחקים מעמד קדוש:

האש האולימפית והמסע האסטפטה: נתפסו כהעברה של עצב האמונה החדשה. למרות שהטקס בצורתו הנוכחית התגבש מאוחר יותר, הרעיון של האש כסמל של נקיון והמשכיות היה שייך לקובורטן.

טקסי הפתיחה והסגירה: נבנו על פי דגם של ליטורגיה, עם צעדת טור, שבועות, שיר ו"טקס" החלקה.

הקלטה האולימפית: טקסט שנכתב על ידי קובורטן, היה מולית-הבטחה חילונית, שנשבעה על נאמנות לרעיונות.

המדליות: לא רק פרס, אלא "ריקודים" קדושים, נושאי הערך העליון.

המקדש: זה היה המקדש, המשחק האולימפי, ובמובן רחב יותר — כל מקום שבו נעשה מעשה ספורט למען הרעיונות.

הכוהנים: הם היו אמורים להיות האתלטים האולימפיים, המאמנים וחברי המועצה האולימפית — אדונים מסורים ושוליות של הקולט.

דת ללא אל

חשוב להבין ש"הדת האולימפית" של קובורטן הייתה עקרונית לא-תאיסטית ופאנתיסטית. הוא דחה את הרעיון של אל אישי, אך הקדיש את האדם, את רצונו, את ההכרה ואת גופו. האלוהויות שלו היו הגבורה, העניין, הסולידריות והשלום. יוון העתיקה שימשה אותו כמסגרת מיתולוגית, שפת סמלים. במובן זה, התורתו הייתה צורה של הומניזם דתי, שבו האובייקט של הקורבן היה הטוב ביותר באנושות. זו הייתה דת של קנע קרקעי ליכולת האדם.

סתירות וקריטיקה

הקונספט לא היה חופשי מסתירות פנימיות והוא נקטע בקריטיקה:

אליטאריות: האידאל של האתלט האולימפי כ"גיבור קדוש" נשא נימה אריסטוקרטית, כמעט קסטית, שנוגדתה לדמוקרטיות שהוכרזה.

פוליטיזציה: הרעיון של דת חילונית קל להתמודד עם מניפולציות פוליטיות, שקרה במשחקים של 1936 בברלין, שבהם הנאצים יצרו טקס ספורטיבי פגאני.

אוטופיה: האמונה של קובורטן שהספורט מפתח מורל ומסייע לשלום, התגלתה נאיבית מול גלות הלאומנות, הדופינג והמסחר.

חוסר בהיגיון דוגמטי: "האמונה" נשארה יותר מדי מפוזרת כדי להיות תחליף נאות לדתות מסורתיות.

מורשת ועכשווה

למרות הקריטיקה, "הדת האולימפית" של קובורטן השפיעה עמוקות על יצירת תרבות הספורט המודרני.

דת אזרחית: המשחקים הפכו לצורה חזקה של דת אזרחית (לפי המונח של הסוציולוג רוברט בל) לחברה הגלובלית, עם מקדשים משלהם (מגרשים), ריקודים (מדליות, לפידים), קדושים (אלופים מפורסמים) ומחזורים תקופתיים (כל ארבע שנים).

חוסר תנועה ריטואלית: כל האטריבוטים הטקסיים, שהומצאו על ידי קובורטן כאלמנטים של הקולט, שומרים ומתחזקים עם הזמן.

יסוד אתי: הרעיונות שלו על fair play, כבוד ליריב והקרבה למען האידאל נשארו כלולים כיסוד אתי, עליו מתייחסים, אפילו כשהמציאות רחוקה ממנו.

עובדה מעניינת: קובורטן ראה בטקסים לא כבידור, אלא כליטורגיה. הוא פיתח באישיות קודקוד את הפרוטוקולים, במטרה להשיג טוהר וטקסיות. למשל, הוא התעקש שהחלקה תתבצע לא מיד לאחר הסיום, בכפיפות, אלא בטקס מיוחד, שבו האלוף, שנשלח לפידסטל, יוצא לפני הקהל המקורב, כמו אידול או קדוש.

סיום

"הדת האולימפית" של פייר דה קובורטן הייתה ניסיון
© elib.co.il

Permanent link to this publication: