פוסטמודרניזם בארכיטקטורה: ממניפסט של מהירות לפארמטריזם דיגיטלי

פוסטמודרניזם בארכיטקטורה — זה לא סגנון יחיד, אלא מערכת של זרמים אידאולוגיים, המאוחדים בשאיפה לבטא בצורה את רוח ההתקדמות הטכנולוגית, המהירות, הדינמיקה והשבר מעבר לעבר ההיסטורי. ההתפתחות שלו ניתן לעקוב אחריה ממניפסטים רדיקליים בתחילת המאה ה-20 עד למבנים ביו-טק ולמבנים פארמטריתיים דיגיטליים עכשוויים, המממשים אוטופיה פוסטמודרנית בחומרים חדשים וטכנולוגיות.

פוסטמודרניזם היסטורי (1909-1940-ies): מניפסטים ופרויקטים לא מומשים

המקורות נמצאים במניפסט הפוסטמודרניזם של פיליפו טומאזו מרינטי (1909), שהכריז על קולקטיב של מכונות, מהירות, סכנה ואגרסיה. הביטוי הארכיטקטוני נקבע על-ידי אנטוניו סאנט'אליה ב"מניפסט של ארכיטקטורה פוסטמודרנית" (1914) ובסדרה של ציורים "עיר חדשה" (Città Nuova).

עקרונות מפתח של סאנט'אליה:

ארכיטקטורה כמכונה: בניינים צריכים להיות פונקציונליים, דינמיים, דומים למכונות ענק. המעליות הוצאו לחזית, כ"נחשים פלדה".

ריסון על דקורה והיסטוריזם: אורנמנט — פשע. האסתטיקה נולדת מהמבנה החדש (בטון על גבי בטון, זכוכית, פלדה).

אנכיות ורב-שכבתיות: ערים רב-קומתיות עם זרמי תחבורה מופרדים (מכוניות, רכבות, צוללים) בשכבות שונות.

זמניות ושינוי: בניינים צריכים להיות לא ארוכי חיים, כדי שכל דור יוכל לבנות את עולמו.

פורי עובדה: סאנט'אליה מת בגיל 28 במלחמת העולם הראשונה, ללא שיכולת לבנות בניין. רעיונותיו נשארו על הנייר, אך הם היו נבואיים. האיורים שלו חזו גורדי שחקים בסגנון אר-דקו של שנות ה-30 (כמו בניין קרייזלר בניו-יורק) ומאוחר יותר — ברוטליזם.

פוסטמודרניזם לאחר המלחמה (1950-1970-ies): עידן החלל ומבני מגה-מבנים

לאחר מלחמת העולם השנייה, הפוסטמודרניזם התממש באמונה באפשרויות בלתי מוגבלות של טכנולוגיה ובהתפתחות החלל.

גוג'יפוסטמודרניזם (Googie) ופוסטמודרניזם פופוליסטי בארצות הברית. ארכיטקטורה של בתי קפה, תחנות דלק, מוטלים, שמשתמשת בצורות פארבוליות, שלטי לוחות ניון, סמלים של אטום ורקטות. זה היה פוסטמודרניזם אופטימי, מסחרי, למסעדה. דוגמה בולטת — מסעדת "Theme Building" בנמל התעופה של לוס-אנג'לס (1961), שנראית כמו צלחת מעפילה על גבי תמיכות.

ארכיטקטורה של מבני מגה-מבנים. פרויקטים עירוניים גדולי-ממד, שבהם יחידות דיור נכנסות לתוך קארס התשתית. אלה היו פרויקטים אוטופיים, שלעיתים קרובות לא יושמו לגמרי.

האביטה 67 במונטריאול (משה סאפדי, 1967) — מערכת ממונעות בטון, שמונחות אחת על השנייה, כמו קובות, שהציעה דיור פוסטמודרני אבל אנושי.

פרויקטים של קבוצת "מטאבוליזם" היפנית (קנזו טנגה, קיונורי קיקוטאקה). המניפסט שלהם ב-1960 הציע ערים שיכולות לגדול ולהשתנות, כמו אורגניזמים חיים. דוגמה — "בניין הקפסולות נקאגין" בטוקיו (קיסה קורוקאווה, 1972) — בניין עם קפסולות דיור שנתקררו אליו. הפרויקט לא הושלם, אך הפך לאיקונה.

פוסטמודרניזם (לאופי) מודרני (סוף המאה ה-20 — המאה ה-21): ביו-מימטיקה וטכנולוגיות דיגיטליות
היום, הפוסטמודרניזם אינו סגנון יחיד, אלא נמשך במספר כיוונים טכנולוגיים.

היי-טק ואקספרסיה טכנולוגית. בניינים, שבהם המבנה וההנדסה הופכים לאסתטיקה. דוגמאות:

מרכז פומפידו בפריז (רנזו פיאנו, ריצ'רד רוג'רס, 1977) — שההפך, שבו כל התשתיות (צינורות, מעליות, ארמטורה) יוצאות לחזית בצבעים בוהקים.

מילניום-דאום בלונדון (נורמן פוסטר, 1999) — כיפה-עטיפה ענקית, שמדגים שליטה וירטואוזית במבנה.

ביו-טק (ביו-מימטיקה). שימוש בצורות ועקרונות של טבע חי, מדומים על ידי טכנולוגיות מחשוב.

סוויס רו טאואר ("קורנישון") בלונדון (נורמן פוסטר, 2004). צורה שנראית כמו עצה או יצור ימי, אירודינמית ויעילה.

הג'רקין בלונדון (נורמן פוסטר, 2003) — המבנה המקורע שלו והצורה שלו לא רק פוסטמודרניים, אלא מופחיתים את העומס הרוחני סביב הבניין, והקטינים את הצורך במיזוג אוויר.

פארמטריזם ופוסטמודרניזם דיגיטלי. יורש של רעיונותיו של סאנט'אליה על צורה דינמית, אך מומש באמצעות תכנון אלגוריתמי.

זאהה האדיד ארכיטקטס — דוגמה בולטת. בניינים, כמו מרכז גיידאר אלייב בבקו (2012), עם צורות חלקות, נוזליות, ללא פינות ישרות, נראים כמו אלה שנעצרו בתנועה. זה פוסטמודרניזם, המבוסס לא על מטאפורות של מכונות, אלא על סימולציה של תהליכים טבעיים וזרמי נתונים.

BIG (ביארקה אינגלס) והפרויקט "Via 57 West" בניו-יורק — מיזג של גורד-שחקים וחצר אירופאית, בעל צורה היפרבולית ("קורטחוי") המתוכנן פארמטרית למקסימום תצפיות ויעילות.

ערים חכמות ופוסטמודרניזם אקולוגי. הפוסטמודרניזם של היום נתקל באתגרים אקולוגיים. עכשיו זה לא רק צורה, אלא מערכות אינטגרטיות.

פרויקט "מסדאר-סיטי" באבו-דאבי —
© elib.co.il

Permanent link to this publication: