פואטיקה של החורף במוזיקה: מסימוניזם תכניתי לנוף קולי

מבוא: חומר הקול של הקור

המוזיקה, כאמנות זמנית, מסוגלת להעביר לא רק דימוי סטטי של החורף, אלא גם את דינמיקתו, התהליכים, המצבים והתהודה הרגשית. קומפוזיטורים מכל העידנים השתמשו בשיטות תכניות (דימויות) ולא-תכניות (רמזיות) כדי לבטא את החורף — מהדימוי הקולי הישיר ועד להכללות הפילוסופיות. החורף המוזיקלי קיים במשולש «טבע — רגש — אבסטרקציה».

שיטות דימויות (תכניות): איך נשמע שלג וקרח

הטונות והמבנה כבסיס:

רגיסטרים גבוהים, טונים מזהירים: חורף צלול וקריר נוטים להיעביר דרך צליל של פעמונים, צ'לסטה, פיקולו, סקפיאות גבוהות divisi, גלוקנשפיל חרסיני. דוגמה: "ריקוד הפייה" מ"הסיכוך" של פ.א. צ'ייקובסקי — דימוי קולי של יופי קרחית, זוהרת.

רגיסטרים נמוכים, צפופים, "קפואים": הכבדות של הקור, חללים מזונחים בשלג, מתוארים דרך רגיסטרים נמוכים של כלי הקשת, קלסטרים צפופים, טונים פדאליים בבס. דוגמה: ההתחלה של האוברטורה-פנטזיה "האמלט" של צ'ייקובסקי.

פיצצ'אטו קריר, הרמוניות קרח: שימוש בשיטות ייחודיות של נגינה על כלים קשתיים כדי ליצור תחושה של שבירות, רכות.

מלודיה והרמוניה:

מלודיות "מקפאות", סטטיות: פסקולים חוזרים, נקודות אורגני (פדל), מסמלים את הטבע הקפוא, הקבוע.

דיסוננסים ופוליטונאליות: שלג, בריזה, חוסר סדר נעברים דרך צבירה של דיסוננסים, קולקטיבה של טונאות. דוגמה: הקרטינה הסימפונית "במזרח התיכון" של א.פ. בורודין — סצנה של סופה של שלג.

הרמוניות "גלשות", רצפי צלולות: יוצרות תחושה של בלתי יציבות, גלישה על קרח, אופי מיסטי (כמו במוזיקה של דביזי או במוזיקה ל"סניחה" של רימסקי-קורסקוב).

התקופה והקצב:

קצב בלתי שקט, סערתי: ייצוג של שלג, בריזה (למשל, ברומן "השדים" של מ.פ. מוסורגסקי על שירי פושקין).

קצב איטי, דייקן (Largo, Adagio): תחושה של זמן קפא, שנת החורף של הטבע.

פואטיקה לא-תכנית (רמזית): החורף כמצב נשמה

לרוב, הקומפוזיטורים שואפים להעביר לא רק תופעות חיצוניות, אלא גם את התגובה הפנימית להן.

חורף-עצב, חורף-מוות: טונות מינור, מבנה קוראלי, מלודיות נפלות, אינטונציות נשימה. רקוויאמים, מוזיקה טראורית מקושרות אסוציאטיבית לחרוף הכרונוטופ.

חורף-צפיון, שקט: מינימליזם, פעימות חלל, צליל רך (ppp). יצירות של ארו פארט ("Spiegel im Spiegel") או ולנטין סילבסטרוב עם הסטטיקה המדיטטיבית שלהם מורגשות כמוזיקה של פנס השלג, של נוף רצוק ושקט.

חורף-מהפכה, נקיון: הרמוניה דיאטונית בוהקה (לעיתים עם שימוש בלאדים טבעיים), נקיון של קווים, "פעמוניות". דוגמה: דפים רבים של מוזיקה של ג.ו. סווירידוב לסרט "מטר" של פושקין, שבה חורף — מבחן וטיהור.

סיפורים חוצים וסוגים

עונות השנה: סידר "עונות השנה" קיים אצל רבים מהקומפוזיטורים. דוגמה קנונית — אנטוניו ויבלדי (הקונצ'רטו "חורף" מסדרת "ארבע העונות"). יש שם דימוי של הזעזוע מהקור (טרמולו מהיר של הכלים הקשתיים), צלילי הרוח על הקרח, ונוחות באש פנימית. פ.א. צ'ייקובסקי בסדרה בשם זו ("דצמבר. קונצ'רטו", "ינואר. לילדה", "פברואר. חג המסיבה") עושה הדגש על סצנות חיי יומיום וליריות.

אגדת החורף: אופרות ובלטים על סיפורים שבהם החורף — יסוד עיקרי. "סניחה" של נ.א. רימסקי-קורסקוב — אפופיוזיה של הביטוי המוזיקלי של המיתולוגיה החורפית: ממלכת ברנדה עם "המוזיקה התכנית" שלו, המאפיינת את המורה, את האביב, ואת סניחה עצמה (טונים קרירים, טונים זוהרים). הבלט "הסיכוך" של צ'ייקובסקי — סטנדרט של האגדה החורפית והקסם של חג המולד.

מוזיקה של חג המולד וחג הנובה: זהו גוש עצום — משירים דתיים (ההוראות החג המולד של באך, "Ave Maria") ועד למוזיקה לבידור (שירים "Jingle Bells", "Let It Snow!"). כאן החורף — הפונדל של המסיבה, סמל של שמחה וחמימות משפחתית.

אסטרטגיות קומפוזיטוריות: מרומנטיזם למודרניות
פ.א. צ'ייקובסקי: מאסטר של העברת התחושה הרגשית שלו דרך הטבע. חורפו הוא לעיתים לירי-דרמטי, מלא ניגודים בין הקרירות החיצונית והבעירה הפנימית ("חלומות החורף" — הסימפוניה הראשונה, שירים לטקסט של א.ק. טולסטוי).

קלוד דביזי (פרלוד "המפרשים", "צעדים על השלג"): החורף האימפרסיוניסטי — זה לא עצם, אלא תחושה, משחק של אור וצל על השלג, תחושה קצרה. עם כלים קטנים (פיגורה כוללת), הוא יוצר דימוי של שלגופה שלג, חסר תקופה.

פרנץ שוברט ("מסע החורף"): ייצוג של החורף כמטאפורה של בדידות, ייאוש, מסע קטלני למוות. בחורף הפנס הזה — תמונה של המסע של הנודד. האקוסטיקה (המושך של העלים ב"עץ הליפה", הציפור ב"נץ") כפופה לטרגדיה הקיומית.

ג.ו. סווירידוב: המוזיקה שלו ("שירה לזכר סרגיי יסנין", "מטר") מבטא את החורף הקוסמי, האפי של החורף הרוסי כחלק מהמסע הלאומי. רוחב המלודיות, "פעמ
© elib.co.il

Permanent link to this publication: