סנטה קלאוס ואגיולוגיה של הפרוטסטנטים: מקדשות למיתולוגיה חילונית

הקדמה: בעיה של קדושה בפרוטסטנטיזם

תהליך ההתמורה של ניקולאוס ממירליקי לסנטה קלאוס מייצג תיקווה ייחודית בהיסטוריה של תרבות הנצרות, המדגימה שוני יסודי בהבנה של הקדושה בין הקתוליקה/האורתודוקסיה לפרוטסטנטיזם. אגיולוגיה (מדע הקדושים) במסורת הפרוטסטנטית, במיוחד בצורותיה הקלאסיות (לותרנות, קלוויניזם), עברה שינוי רדיקלי במהלך הרפורמציה של המאה ה-16. זה הוביל להפכת קודש הקדושים ויצירת ואקום שנמלא במיתולוגיה חילונית, הכי בולטת שבהן היא סנטה קלאוס.

בסיס הדוקטרינלי: «רק אמונה, רק הכתוב, רק ישו»

מרטין לותר ואחרים מהרפורמטורים דחו את הקדשת הקדושים כאידולופולינג ומכשול לאמונה אמיתית, בהתבסס על עקרונות מפתח:

1. Sola Fide (רק באמונה): הצלה ניתנת באופן יחיד על ידי אמונה אישית בישו, ולא על ידי זוכיות הקדושים. הפקדת תפילה לקדוש מפחיתה את תפקידו של ישו כמתווך היחיד (1 תימותאוס א' 2:5).

2. Sola Scriptura (רק הכתוב): פעולה שאין בה בסיס בתנ"ך, נדחתה. הקדשת הקדושים, לדעת הרפורמטורים, הייתה שכבה מאוחרת.

3. קדושה אוניברסלית של המאמינים: לותר טען שכל מי שמקודש בהליך הקבלה הוא «קדוש» בזכות קריאתו, כך שהוא מחמיר את המעמד הייחודי של הקדושים הקנוניים.

בתוצאה, הקדושים נעשו דה-פונקציונליים. הוחזרו הכוחות שלהם כחפצי קבלה, התפילות להם, ימי הזיכרון כפי שהם חגיגות חובה. אולם דמויותיהם ההיסטוריות והנרטיבים הקשורים להם נשמרו לעיתים קרובות כמודלים מורליים וחינוכיים.

ניקולאוס הקדוש: מנסיך נסים לכלי חינוכי

במדינות הפרוטסטנטיות של אירופה (הולנד, גרמניה, אנגליה) דמותו של ניקולאוס (סינטרקלאס, סנט-ניקולאוס) לא נוטרלה לגמרי, אך עברה שינוי עמוק:

• דמיתולוגיזציה: ההתמקדות עברה מנסים וזוכיות שלו לסיפור על נדיבות סודית (עזרה לשלוש נשים עם פירות), כדגם של חסד נוצרי.

• חינוכיזציה: דמותו הפכה למטרה למטרות חינוכיות. בהולנד, סינטרקלאס (שותפו השחור פיט — זווארט פייט) הגיע 5-6 בדצמבר, כדי לפרסם את הילדים הצייתנים ולהעלים את הלא צייתנים. זה היה כבר לא רק קדוש, אלא סמכות מורלית ורגולטור חברתי של התנהגות ילדים.

• חילוניזציה: בהדרגה הוא איבד את האטריבוטים האפיסקופליים (מיטרה, מטה), יום הזיכרון שלו התמזג עם חג המולד.

לידת סנטה קלאוס: אמריקה הצפונית ככדור המטבח של ההתמורות

שלב קולוקטיבי התרחש בצפון אמריקה, היכן שהמהגרים-פרוטסטנטים (הולנדים, אנגלים, גרמנים) הביאו את המסורות שלהם. בתוך חברה פלורליסטית, שבה קדשת הקדושים הקתוליים הייתה זרה לרוב, הדמות הייתה דה-כריסטיניזציה וקומרציאליזציה סופית.

• קלאוס קלארק מור והשירה «ביקורו של סנטה קלאוס» (1823): שירה אנונימית של פרופסור-ביבליוגרף (בנו של האפיסקופוס!) נתנה תיאור קנוני: «אלף», רוכב על סוסיים, יורד מסוסיים, יורד דרך השרוף. ניקולאוס כאן הוא רוח ספונטנית, ולא קדוש.

• תומאס נאסט והקנון הויזואלי (1860-е): קריקטוריסט גרמני-מוצא בעיתון Harper's Weekly יצר את הדמות המוכרת: איש שמנה, חזיר-מצח, לבוש בג'קט משי, חי בקוטב הצפוני. נאסט השלים במכוון את דמותו של סינטרקלאס (שותפו השחור פיט — זווארט פייט) ואת דמותו של סנט-ניקולאוס.

• חברת «קוקה-קולה» והאדון סנדבלום (1931-1964): גם אם צבע הג'קט היה קיים מוקדם יותר, זו הייתה קמפיין הפרסום של «קוקה-קולה» שהציבה במוח ההמונים את הדמות העדכנית: סנטה קלאוס רם, חם, בצבעי המותג. זה הפך אותו לסמל של רווחה צרכנית, ולא של חסד.

אמביוולנטיות פרוטסטנטית עכשווית

היחס של הפרוטסטנטים לסנטה קלאוס כיום הוא דו משמעי ומשמש כמדד למתח פנימי בין המסורת והתרבות העולמית.

• זרמים ליברלים (רבים מהלותרנים, האנגליקנים) הקיבלו אותו בקלות כמסורת תרבותית, חלק מחגיגת המשפחה, לפעמים אפילו עושים קישורים למתנות של הכוכבים.

• זרמים קונסרבטיביים ואוונגליסטים רואים בסנטה קלאוס כמתחרה לישו, המסיח את דעתם מעל «המשמעות האמיתית של חג המולד». הם רואים בו אידול שקר, סמל של קומרציאליזציה. בבתים מסוימים, ישנה פרקטיקה של דחיית הדמות.

• נסיון להקריסטיניזציה מחדש: ישנן נסיונות להחזיר לסנטה קלאוס תכונות של ניקולאוס הקדוש, בסיפורים לילדים על האפיסקופוס האמיתי, שחסדו היה דגם. זהו נסיון להתפייס בין המיתולוגיה התרבותית לזהות הדתית.

_country2 L^World Y G