סמיה יוסוף אומר: העליונות כאתגר מערכתי

סיפורה של הרצה הסומלית סמיה יוסוף אומר (1991–2012) יוצא מגבולות הדרמה הספורטיבית. חייה ומותה הפכו לקטליזר לאנליזה קריטית של מערכת היחסים המורכבת בין הספורט, הפוליטיקה של הפליטים, המגדר המגביל והגאופוליטיקה. העליונות שלה — לא במדליות, אלא בהתגברות התמשכת על מחסומים מרובי-שכבות, שבכל צעד היה פעולה של סיכון קיומי.

ההקשר הספורטיבי: האולימפיאדה בפקין כפעולת התנגדות

סמיה, שגדלה במוגדישו בתנאי מלחמת אזרחים, התחילה לרצות בחשאי, כיוון שהשתתפות בספורט נגדה על ידי הסביבה שסביבה. ההופעה שלה באולימפיאדת 2008 בפקין במשחק 200 מטר צריכה להיות מובנית לא מנקודת מבט של התוצאה (היא הגיעה אחרונה, עם נפרדות של יותר מ-10 שניות מהמנצח), אלא מנקודת מבט סמלית.

התגברות על "המחסום הפלורלי". היא הייתה:

אישה בחברה פטריארכלית.

אתלטית ממדינה ללא תשתית ספורטיבית.

נציגת מדינה שמזוהה בעיתונות העולמית רק עם פירטות, מלחמה ורעב.

פוליטיקת ייצוג. השתתפותה, שאורגנה בעזרת תוכנית ה"הסולידריות האולימפית" של המועצה האולימפית, הייתה ניסיון של הקהילה הספורטיבית הבינלאומית להדגים כוללנות. אך עבור סמיה, זה היה שבירה פרטית לעולם שיש בו חוקים, מאמנים ומסלולים סטדיון נורמליים. סיפורה חשף את הפער בין המחווה הסמלית של המועצה האולימפית לבין התנאים האמיתיים לספורטאים ממדינות כאלה.

הגירה כהמשך של המאבק על הזכות להתאמן

לאחר האולימפיאדה, סמיה שבה למוגדישו ההרוסה. חלומה להתאמן לאולימפיאדת 2012 בלונדון נתקל במחסומים בלתי-ניתנים: העדר הסטדיון (ששימש כמחנה לפליטים), איומים מצד הארגון האסלאמי "אש-שאבאב", שאסר על ספורט לנשים. ההחלטה שלה להגר לאירופה דרך לוב הייתה לא כלכלית, אלא ספורטיבית-קיומית. היא שאפה לא רק לבטחון, אלא להשגת פוטנציאלה האתלטי, מה שהפך את דרכה למקרה ייחודי של "הגירה ספורטיבית".

כשלים מערכתיים: היכן נקטעה המסלול

המות של סמיה ב-2012 בים התיכון בנסיון לחצות מלוב לאיטליה על סירה מלאה — זה נקודת המפגש של מספר משברים מערכתיים.

משבר תמיכה ספורטיבית בינלאומית. תוכניות כמו "הסולידריות האולימפית" היו חד-פעמיות ולא-מערכתיות. אחרי האולימפיאדה, הספורטאית הייתה נותרה לבדה. לא היו מנגנונים לספק לה תנאי התאמן בטוחים מחוץ לסומליה.

משבר מדיניות ההגירה של האיחוד האירופי. תנאי הויזה הקשים לא כללו קטגוריה "ספורטאי מוכשר מאזור מלחמה". הדרך היחידה שנותרה הייתה המעבר הלא-חוקי דרך הים התיכון, שנשלט על ידי רשתות פשע.

הגון-מוניטרי. נשים-מהגרות בדרך זו נמצאות בסיכון גבוה לאלימות, חטיפה ומסחר באדם. ההחלטה של סמיה הייתה סיכונית פי שניים.

מורשת ו"אפקט סמיה": שינויים מוסדיים והנצחה

המוות של סמיה הביא להתגובה, שהובילה לתוצאות מוגבלות אך מובחרות.

הקמת קרנות ומלגות. הוקמו יישומים כמו "מלגת סמיה אומר" של ארגון איטלקי ללא-מטרות רווח שעוזר לספורטאים-פליטים. המועצה האולימפית הקימה מלגה אולימפית לפליטים, שהוקמה, אולם, אחרי מותה.

הקמת הסכינה האולימפית הראשונה של הפליטים (ריו-2016). טרגדיית סמיה הייתה אחד מגורמי המניעים של המועצה האולימפית להקים את הסכינה הזו תחת דגל האולימפי. זהו ניסיון ליצור ערוץ חוקי ובטוח לספורטאים שנמצאים במצבים דומים. ב-2021 הפך לאתלט רצה מדרום סודאן ג'יימס ניאנג צ'יינג'ק, שהיסטוריה שלו מתאימה למדי לסיפורה של סמיה, אך יש לה מהלך שונה בזכות המערכת החדשה.

הנצחה תרבותית. ישנם סרטים דוקומנטריים שהוקראו עליה, נכתבו מאמרים וספרים. דמותה הפכה לסמל של רךות הפוטנציאל האנושי בתנאי אי-שוויון גלובלי וביקורת "עילית" של האינטרנציונליזם הספורטיבי.

ניתוח מדעי ואתי של העליונות

העליונות של סמיה צריכה להיבדק דרך עדשות של מספר מדעים:

סוציולוגיה של הספורט: המקרה שלה הוא התגלמות קיצונית של כיצד השדה הספורטיבי הגלובלי לא שווה וכיצד כללנות סמלית של קבוצות מרגינליזציה יכולה להסוות את העדר האפשרויות האמיתיות.

פילוסופיה פוליטית: זכותה להתאמן ולפתח את כישרונה (זכות להתממש) נכנסה לקונפליקט עם זכויות לבטחון ולתנועה חופשית. סיפורה שלה שולח שאלה על גבולות האחריות של הקהילה הבינלאומית לאנשים מוכשרים מאזורי קריזיס.

מחקרים גינדרי: דרכה היא שרשרת של התגברות על מגבלות פטריארכליות (בסומליה), ואז על סיכונים מגדריים במסלול ההגירה.

מסקנה

סמיה יוסוף אומר — מקרה יוצא-דופן שחושף כשלים מערכתיים. העליונות שלה — לא במהירות על המסלול, אלא ברצף יוצא-דופן של בחירות בטובת הספורט, נגד כל: מלחמה, ניצול מגדרי, העדר תשתית, דרך הגירה מסוכנת. מותה הגילה את הפער בין הרטוריקה על הספורט כערך אוניברסלי לבין המחסומים האמיתיים שהספורט שולח להכי פגיעים.

המורשת שלה דו-משמעית. מצד אחד
© elib.co.il

Permanent link to this publication: