סיעה בנחביב על עקרונות המדיניות המהגרת המודרנית: אוניברסליות, זכויות ותהליך דמוקרטי של חיזור

סיעה בנחביב (נולדה ב-1950) היא אחת מהפילוסופים הפוליטיים המובילים של היום, פרופסור באוניברסיטת ייל, שעבודתה נמצאת בצומת של אתיקה, תיאוריה של דמוקרטיה וחוק המדינה הבינלאומי. הגישה שלה למדיניות המהגרת מייצגת סינתזה של אוניברסליות ליברלית של זכויות האדם ואתיקה של תקשורת, המושכת לתוך הקontקסט של גלובליזציה וזרמים טרנס-לאומיים. בנחביב מבקרת גם את הסוברניות המדינית הקשה וגם את הקוסמופוליטיזם הפשטני, מציעה שביל שלישי המבוסס על המושג «הליגיטימציה הדיאלקטית» ועל «תהליך החיזור הדמוקרטי».

ביקורת על הפרדיגמה הקלאסית: «פרדוקס הליגיטימות הדמוקרטית»

בנחביב מתחילה בניתוח ניגוד בסיסי שמגיע לצריכה בעידן המהגרים:

עקרון הסוברניות המדינית: במודל הווסטפלית הקלאסי, המדינה רשאית לשלוט בגבולותיה ולהחליט מי יכול להיות חברה (אזרח) שלה. זכות זו נחשבת לאבן-יסוד של ההגדרה הדמוקרטית של העם (הדמוס).

עקרון זכויות האדם האוניברסליות: לפי כוננות בינלאומיות (ההכרזה האוניברסלית של זכויות האדם, הקונוונציה הז'נבית 1951), לכל אדם, ללא קשר לאזרחותו, יש זכויות בסיסיות — על חיים, חופש מעינויים, מקלט. זכויות אלו חייבות להיות מכובדות על ידי כל המדינות.

הפרדוקס הוא כך: המדינה הדמוקרטית, שמנהלת את עצמה דרך רצון העם שלה, פועלת כמכשיר רפרסיבי סוברני בגבולותיה, בעל יכולת להכחיש זכויות של לא-חברי הקהילה. «אנחנו, העם» רשאים להחליט, מי יישרף מתחום האחריות המורלית והחוקית שלנו. בנחביב טוענת שבעולם הגלובלי, שהתוצאות של החלטות של מדינה אחת (סביבתיות, כלכליות, צבאיות) משפיעות ישירות על חיי אנשים במדינות אחרות, מודל זה של סוברניות קשה הוא אמורתי ולא נכון.

עקרונות חשובים: מ"זכות לזכויות" ל"זכויות לבחירה"

בהתבסס על הביקורת הזו, בנחביב מפרשת את העקרונות העיקריים של מדיניות המהגרים הצודקת:

"זכות לזכויות" כדרישה מורלית. לקחת ולשנות תוך כדי כך את המונח של האניה ארנדט, בנחביב טוענת שהזכות הבסיסית של האדם היא הזכות להיות מוכר כסובייקט חוקי, כלומר להשתייך לקהילה חוקית כלשהי. המדינות לא יכולות להחרים באופן רצוני אנשים על זה. זה יוצר דרישה מורלית לגושפנות, במיוחד בנוגע לפליטים ולאנשים שמחפשים מקלט.

אוניברסליות, מתואמת על ידי פלורליזם ("אוניברסליות אינטראקטיבית"). בנחביב דוחה את האוניברסליות האבסטרקטיבית והנשלטת מלמעלה. זכויות האדם צריכות להיות מכוננות, לא דקרטירות, בתהליך של דיונים ציבוריים, דיאלוג ואינטרפרטציה בקהילות פוליטיות ספציפיות. תרבויות שונות יכולות להגיע להכרה בנורמות אוניברסליות דרך דרכים שונות, והמהגרים צריכים להיות מעורבים בדיאלוג הזה.

"תהליך החיזור הדמוקרטי" — המושג המרכזי בגישתה. זהו המושג המרכזי של בנחביב. "איטרציה" משמעותה חזרה עם תיקון. נורמות דמוקרטיות וחוקים על אזרחות/המהגרים לא הם נתונים קבועים. הם צריכים להיות תוקנים ומהדשים במהלך דיונים ציבוריים, שבהם משתתפים גם אלה שנגרמים להם ישירות על ידי הנורמות האלה — מהגרים ופליטים. קולם, נסיונם, דרישותיהם צריכים להשפיע באופן איטרטיבי על החוקים. דוגמה: תנועת "Sans-papiers" (בלתי-מסמכים) בצרפת, שדרך פעולות ציבוריות ומאבקים משפטיים, הביאה לשינוי כמה נקודות במדיניות, — זה יישום מעשי של התהליך האיטרטיבי.

דרגת חברות: ממתן לאזרח. בנחביב מציעה מודל של אינטגרציה הדרגתית. המהגרים המגיעים צריכים לקבל בשלבים רציף חבילה של זכויות:

זכויות אזרחיות (הגנה על האדם, גישה למשפט) — מרגע חציית הגבול.

זכויות פוליטיות ברמה המקומית (זכות להצבעה בבחירות המקומיות) — אחרי תקופה מסוימת של מגורים חוקיים. זה מאפשר להם להשתתף בהחלטות שמשפיעות ישירות על חייהם היומיומיים.

אזרחות מלאה — כשלב השיא של התהליך האינטגרציה והלויאליות.

השלכות מעשיות ודוגמאות

ביקורת על "אירופה-ביצור": בנחביב מבקרת בחריפות את המדיניות של האיחוד האירופי, שמכוונת להעברת שליטה על הגבולות החיצוניים (הסכמים עם טורקיה, לוב), כי היא מעבירה אחריות למשטרים לא-דמוקרטיים ופוגעת בזכות המקלט. היא טוענת למערכת אירופית משותפת והומניטרית לספק זכויות מקלט.

קריאה למערכות המשפט: בנחביב מציינת את החשיבות של בית המשפט (גם לאומי וגם בינלאומי, לדוגמה, בית המשפט האירופי לזכויות אדם), שלעתים קרובות משמש כמגינים על נורמות אוניברסליות נגד רצון הרובות הפוליטיים. בתי המשפט יכולים להיות דחף ל"איטרציה", כאשר הם מצווים על פרלמנטים להשתנות חוקים.

אזרחות כ"העברה חברתית": על ידי דוגמה של תנועת זכויות המהגרים בארצות הברית, היא מראה כיצד המהגרים, שמשתתפים בחיים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים, למעשה "מעבירים" על עצמם זכויות ומשנים את התפ
© elib.co.il

Permanent link to this publication: