דמויות נשיות ביצירות של צ'רלס דיקנס: בין האידאל הויקטוריאני וההתקוממות החברתית

הקדמה: דיקנס כמוכח חיות נשית

צ'רלס דיקנס, שנתפס לעיתים קרובות כשיר לשירת ערכי המשפחה הויקטוריאנים, יצר את אחד הגלריות המורכבות והמסותרות ביותר של דמויות נשיות בספרות המאה ה-19. דמויותיו הנשיות רחוקות מלהיות סוגה אחת של "מלאכית בבית". דרך חייהן, הוא חוקר את גבולות האגנטיות הנשית בחברה פטריארכלית, את הטרגדיה של המגבלות החברתיות ואת העומק הפסיכולוגי של דמויות, שנקרעות בין חוב, תשוקה והישרדות. דמויות הנשים של דיקנס הן לא רק פונקציות סיפוריות, אלא מחקרים חברתי-פסיכולוגיים שלמים.

1. "מלאכית בבית": טובה כאתגר לעולם

הארכיטיפ הזה, המתאים לאידאל הוויקטוריאני, מיוצג במספר דמויות קריטיות, אך בדיקנס הוא רחוק מלהיות סטטי.

אגנס ויקפילד ("דויד קופרפילד") — הדמות הקנונית. עקרונות ההקרבה, החוכמה והאהבה הבלתי משתנה שלה הופכות אותה ל"כוכבת המנחה" של דויד. אך הפסיביות שלה והסבלנות הכמעט על-אנושית שלה פוגעות במציאותיות של האידאל, והופכות את אגנס לסמל יותר מאשר לאדם חי.

אסתר סמרסון ("הבית הקר") — גירסה מורכבת יותר ומפתח. כיתומה עם סימן "בלתי-חוקי" היא עוברת את גורלה דרך עבודה, חסד פרקטי וכוח פנימי. טובתה היא לא נתונה, אלא בחירה מודעת וקשה. היא לא רק מחכה להצלה, אלא הופכת למושיעה לאחרים.

אמי (הילדה הקטנה) דוריט — שיא ההתפתחות של הסוגה הזו. חמלה נקייה והקרבה שלה (במיוחד כלפי אביה) מתמזגות עם כוח פנימי, עמידות ויכולת לשמור על כבודה בתנאים המזלזלים של בית הכלא לגזל. האוטופיה שלה אינה פסיבית, אלא פעילה ומוכתרת.

2. קורבנות החברה ו"הנשים הנופלות": קריטיקת סטנדרטים כפולים

דיקנס מתאר בחמלה עמוקה נשים שנשברו על ידי התנאים החברתיים והאתיקה הקשה.

ננסי ("אוליבר טוויסט") — אחד הדמויות החזקות והטרגיות ביותר. פילגש ממוקדון פורצי-דרך, היא שומרת על יכולת האהבה וההקרבה. הקונפליקט הפנימי שלה בין נאמנות לפושע סייקס והרצון להציל את הנפלא אוליבר, וההצהרה המפורסמת שלה ש"היה טוב יותר שהייתי קבורה", חושפות את האבסורדיות של תנאי "הנופלת" המונעת על ידי החברה, שלא משאירה לה דרך לטהרה.

אמילי ("דויד קופרפילד") ומרת אנדל — קורבנות של פיתוי והשמדה חברתית. סיפוריהן — גינוי ישיר של המוסריות הכפולה, שקובעת את הנשים על ידי פשע שלא נשקף לגברים. אך דיקנס משאיר להן סיכוי להצלה דרך הגירה (לאוסטרליה), שמשקף את אמונתו באפשרות של טהרה דרך עבודה, וגם את הפתרון הוויקטוריאני "לפתור" "בעיות חברתיות" דרך הקולוניזציה.

ליידי איזבלה ("ביתום ובניו") — קורבנת של נישואין מסחריים ודיסטופיה גברית. ההתקוממות שלה והבריחה שלה — דוגמה נדירה להתנגדות נשית פתוחה לשלטון, אף כי היא מסתיימת במותה החברתי והפרדה מילדיה.

3. דמויות גרוטסקיות וקומיות: נושאות הכאוס והאנרגיה

דיקנס, הסטיראי, יצר דמויות נשיות שלא נשכחו, שההיפרטרופיה שלהן משרתת קריטיקה של פגמי החברה.

גברת האבירה ("ההתקוות הגדולות") — גופה חיית, סמל לעצבות ומרד נשי נגד העולם הגברי. המניפולציה שלה על אסטלה — ניסיון מעוות לנקום בחיים השבורים שלה. זהו דמות טרגית של טראומה פסיכולוגית שהובילה למונטרוזית.

גברת ג'ליבי ("הבית הקר") — סטירה על "פילנטרופיה טלסקופית". תשוקתה להציל את העמים המרוחקים של בוריבולי-ג'ה בעוד הבית שלה וילדיה ריקים, מגינה על הזיוף והאבסורדיות של פעילות חברתית במחיר הקרובים.

גברת גאמפ ("מרטין צ'זלוויט") — סמל לפמיניזם, פיזיולוגי, מדברת. "חוכמת החיים" שלה, אהבתה לג'ין וההתייחסויות הרצופות שלה לבעלה הלא-קיים יוצרים דמות של אנרגיה חיונית, שנמצאת מעבר לנורמות המוסריות.

4. נשים רועות ולביאות: קריטיקה של רווחה ורצחנות

אסטלה ("ההתקוות הגדולות") — "מלומדת לשבור לבבות גברים". היא תוצר של המניפולציה של גברת האבירה, קרה, יפה ומסכנה. טרגדיה שלה בהבנה שהורשעה בהפסקת יכולתה לאהוב. אסטלה — קורבנת שהפכה לעונש, שעושה את הדמות שלה פסיכולוגית מורכבת.

ליידי דדלוק ("הבית הקר") — סמל לשיכוך סוציאלי, שמסתיר סוד טרגי. הטוהר המושלם שלה — פנימה היא מסתתרים פחד, חרטה ואהבה אמהותית מודחת. מותה בסחיפה בכניסה לבית הקברות — סמל להתמוטטות הפנימה ולניצחון העבר.

סיום: דיאלקטיקה של הדמות — בין חוב וחופש

דמויות הנשים של דיקנס מייצגות שדה דיאלקטי של מתח בין תפקיד החברתי המצווה (מלאכית, אשה, אם) וההתקוממות האישית או הסבל. הוא לא היה פמיניסט במובן המודרני, אך יצירתו — רפלקסיה נאמנה וכואבת על המחיר שהאשה משלמת בעולם של כסף, חוקים ונורמות גבריים. ההתקדמות שלו כאמן נראית בתנועה מאידאלים שטוחים (רוז מיילי) לדמויות מורכבות, פגומות, אך חזקות פנימית (אסתר סמרסון, אמי דוריט, ננסי).

דיקנס מראה שאפילו בגורל המוגבל ביותר, ניתן ל
© elib.co.il

Permanent link to this publication: