סוטין ומודיליאני: סימביוזה של תשוקות על מונפרנס

הקדמה: מיתולוגיזציה של האחווה הבוהמית

היחסים בין חיים סוטין (1893–1943) ואמדאו מודיליאני (1884–1920) עברו זמן רב מגבולות החברות, והפכו לאחד מהמיתוסים המרכזיים של סצנת האמנות בפריז בשנות ה-10 של המאה ה-20. הברית שלהם, שנמשכה כ-5 שנים בלבד, הפכה לסמל של אחווה יצירתית, תמיכה הדדית בתנאי עוני קיצוני ודיאלוג אסתטי שהתנהל מחוץ לזרמים המרכזיים של האוונגרד. ניתוח אסתטי-היסטורי של הקשר הזה מאפשר להפריד בין עובדות היסטוריות להצטברויות רומנטיות מאוחרות ולזהות את המשמעות האמיתית שלו להתפתחות היצירתית של שני האמנים.

הקשר הסוציו-ביוגרפי: המרגינליים של מונפרנס

שני האמנים השתייכו לקבוצה של «חסרי-תקן» של מונפרנס — מהגרים שעמדו בקשיים באינטגרציה לתוך החברה הצרפתית ולשוק האמנות. סוטין, יליד שטטל בליטאי, הגיע לפריז ב-1913, כמעט שלא ידע צרפתית ונמצא במצב צרכני קבוע. מודיליאני, יליד הבורגנות היהודית של ליבורנו, היה, עד פגישתם כ-1915–1916, דמות מוכרת, אם כי מפורסמת, בקהילת «הקן» (La Ruche) ובקפה «הרוטונדה». יש כמה גורמים שסייעו להתקרבותם:

רקע אתני-תרבותי משותף: שניהם היו יהודים, אם כי במידה שונה של זהות דתית.

מעמד חברתי דומה: אמנים-חוץ-לקופה, שלא התאימו להקשר המסחרי או האוונגרדי-רדיקלי.

התאמה פסיכולוגית: המודיליאני, החזק והמקסים, לקח תחת חסותו את הסוטין, המוגן והלא-מתאים לחברה, ושימש כמדריך, מתורגמן ועורך-דין.

מבנה היחסים: נדונה vs. אוטונומיה

הקשר שלהם היה אסימטרי, שבמיוחד בתחום ההשפעה האמנותית:

תמיכה כלכלית ומוסדית: מודיליאני הכיר לסוטין קולקטורים פוטנציאליים (לדוגמה, לקולקטור לאופולד זבורובסקי), הציג אותו בלובר, חלק לו חומרים. ידוע שמודיליאני, בניסיון לעזור לחברו למכור נוף, שיפר את הנוף בשני דמויות אנושיות — עובדה זו, למרות שהיא אנקדוטית, מדגימה מודל של נדונה.

אוטונומיה יצירתית: למרות הקרבה, שיטותיהם האמנותיות נשארו שונות באופן פרימטיבי. מודיליאני עבד בפרמטיקה של ריתם לינארי וסטיליזציה, המגיעה מהטוסקנה של המאה ה-16 והפלסטיקה האפריקאית. סוטין, מההתחלה, פיתח סגנון אקספרסיוניסטי עם התמקדות בגוף, עבודה ואגרסיביות קולורית. לא ניתן לאתר השפעה סטיליסטית ישירה.

פרודוקטיביות איקונוגרפיות: דיאלוג פורטרט

ההוכחה המוחשית ביותר של היחסים שלהם הן עבודות הפורטרט. «הפורטרט של סוטין» (1917) של מודיליאני — עבודה פרוגרמטית. האמן מתאר את חברו בסגנון המאפיין אותו: פנים ממושפלות, עיניים בעלות זרזים, פשטות אלגנטית. אך בסטיליזציה הטיפוסית הזו, ניתן להבחין גם בפרטיות המודל: ידיים מסכבות על רגליו מעבירות חרדה, והקומפוזיציה חסרה את הגרציה המלנכולית הרגילה, מעידה על חרדה של סוטין. מעניין שסוטין, ככל שידוע, לא השאיר פורטרטים של מודיליאני, מה שעשוי להעיד על התמקדותו בסוגים ונושאים אחרים.

השונות האסתטית בעוד האחדות הקיומית

תוכניותיהם היצירתיות ניתן להגדיר כאסתטיזציה של צורה (מודיליאני) versus דרמטיזציה של חומר (סוטין):

מודיליאני יצר דמות אנושית קנונית, כמעט איקונית, שמובלטת מפרטים חיוביים. העניין שלו היה בהרמוניה האוניברסלית של הקו והנפח.

סוטין, מההתחלה, היה נלהב מההתגברות על החומר, הגשתה שלה לקצה האקספרסיה. פורטרטיו — חקירות של מצבים פסיכופיזיולוגיים דרך דה-פורמטיבה ודיסוננסים קולוריים. להם היה באותו רגע רק נאמנות לפיגורטיביות בעידן השלטון של הקוביזם והאבסטרקציה, וגם שורשים עמוקים במסורת המוזיאונית (שניהם העריצו את רמברנדט, גויה, אל גרקו).

מיתולוגיזציה ומציאות היסטורית

לאחר מותו המוקדם של מודיליאני ב-1920, החלו מזכרנים ומוכרים למיתולוגизציה את דמות חברותם. הם החלו להיות מיוצגים כסודרצ'ה יצירתית אידיאלית, שהתאים לפחות לחלק מהמציאות. הקשר האמיתי היה יותר פרגמטי וחלקי: מודיליאני, שהיה שקוע במשברים האישיים שלו וברומנים, לא יכול היה להיות נדונה קבועה. סוטין, אפילו לאחר השגת ההצלחה היחסית שלו בשנות ה-20, חווה בצורה כואבת את אובדן החבר, מה שחזק את הבידוד האישי שלו.

משמעות לקאנון האמנותי של המאה ה-20

התפקיד ההיסטורי-תרבותי של הברית הזו נמצא לא בהשאלות פורמליות, אלא בהדגמת דרך חלופית של מודרניזם:

אלטרנטיבה לאוונגרד הפריזאי: ההתרחקות שלהם מהקוביזם והפוטוריזם הראתה את היכולת של הקו האקספרסיוניסטי-פיגורטיבי, שמאוחר יותר נתן תנופה ל「הפיגורטיביות החדשה」ולנאו-אקספרסיוניזם.

יצירת דמות «האמן המקולע»: הדמות המשותפת שלהם — עוני, מחלה, מות מוקדם של אחד וחוסר יציבות נפשית של השני — הפכה לארכיטיפ עבור תרבות ההמונים, שרומנטיזית את קשר בין גאונות לסבל.

ההכרה המוזיאונית: היום, עבודותיהם נמצאות במוזיאונים הגדולים בעולם (MoMA, Metropolis, Centre Pompidou), מה שה
© elib.co.il

Permanent link to this publication: