«מחלת הפורפירה» כפנומן ויזנטי: רפואה, דינסטיה וסמכות קדושה

הקדמה: סוד גנטי ב"שעלי פורפירה"

«פורפירה» (יוונית: porphyra) — צבע פורפירה יקר, המקור בחלזונות נדירים וששימש כאטריבוט ייחודי של סמכות השלטון האימפריאלי בויזנטיה. להיוולד «בפורפירה» (Porphyrogennetos) היה כמו להולד בחדר מיוחד בארמון הקיסרי בקונסטנטינופול, מצופה בפורפירה, שהדגיש את הלגיטימיות והבחירה האלוהית של היורש. בדרך כלל, מטפשים את התופעה "מחלת הפורפירה" מנקודת מבט של חוסר יציבות בסמכות השלטון בויזנטיה. הסמכות לא תמיד הועברה בהeredity, במיוחד בתקופה הראשונה של קיום המדינה. על הכס עלו אנשים בלתי צפויים: יוסטיניאנוס הראשון, בן דודו יוסטיניאנוס, הקיסרית תיאודורה ואחרים. במקרה זה, "מחלת הפורפירה" מוגדרת לא כמטאפורה פוליטית, אלא כמחלה גנטית היפותית, שנכחתה בדינסטיות הויזנטיות, קושרת חולי פיזי עם מעמד קדושה של השלטון. התופעה הזו נמצאת בצירוף של היסטוריה רפואית, מדיניות דינסטית ואנתרופולוגיה תרבותית.

1. היפותזה על הפורפירה: רטרוספקטיבה רפואית

בשנות ה-1960, הפסיכיאטר והביוכימיקאי הבריטי אידריס מקאלפיין הציג היפותזה סוערת, שהמלך הבריטי ג'ורג' השלישי, שסבל מהתקפים של חוסר תושייה, סבל ממחלת פורפיריה חד-מועדית — מחלה גנטית נדירה שמפריעה בייצור ההם (מרכיב של ההמוגלובין). מאוחר יותר, הוא ומחקרים אחרים הניחו שסימפטומים דומים יכולים להשפיע גם על הקיסרים הויזנטיים.

פורפיריה — קבוצה של מחלות, בהן נצברים פורפירינים, קדמונים רעילים של ההם. הצורה החד-מועדית (OPP) יכולה לגרום ל:

כאבים אבדומינליים חזקים, לא קשורים לרעלות מזון.

הפרעות נוירולוגיות ופסיכיאטריות: הזיות, חרדה, אגרסיה, פרנואידיה (שתורגמה כ"משוגע"),

רגישות לאור (בצורות מסוימות), שמובילה לפצעים בעור.

צבע כתום-אדום של השתן ("צבע פורטווין") עקב עודף פורפירינים.

מקאלפיין וההיסטוריון ארתור ל. מ. ס. הקסלי, שחקרו את הכרוניקות הויזנטיות, הניחו שהסימפטומים שתוארו בחלק מהקיסרים יכולים להתאים ל-OPP.

2. מועמדים ל"מחלת הפורפירה": מקרים היסטוריים

הקיסר אירקליוס (610–641): מתואר כסובל מכאבים נוראים של פחד, דכאון וחולי גופני מוזר, שעשו אותו ללא יכולת לשלוט בשנים האחרונות שלו. מקורות מסוימים מזכירים את "השנאה" שלו לאוכל ומים, שיכולה להיות קשורה לכאבים אבדומינליים.

הקיסר יוסטיניאנוס השני "הללוי" (685–695, 705–711): ידוע באכזריותו ובחוסר הצפיות שלו. ההיסטוריון פאולוס המונחם מסביר אותו כאדם שנדונה "בזעם שדי". ההתנהגות הזו יכולה להיות מתורגמת כהתקפים פסיכוטיים.

הקיסר קונסטנטינוס החמישי קופרונימוס (741–775): נלהב ואיקונובורס, ששמו ("הסחוס") יכול להעיד על התנהגות לא רגילה. הוא סבל מהתקפי ליחור חזקים וממחלות חד-פעמיות שלעיתים קרובות הוציאו אותו מחוץ לחוץ ברגעים קריטיים (למשל, במהלך קמפיינים צבאיים).

הקיסרים של הדינסטיה המקדונית (IX–XI): מיוחד תשומת לב לקונסטנטינוס השביעי בלגריונס (913–959). הPorphyrogennetos המפורסם ביותר, כותב עבודות אנציקלופדיות, סבל מארטריט חמור, חולשה ואולי אפילפסיה. חייו היו מאוד כלואים. חוקרים מסוימים רואים בסימפטומים שלו לא OPP, אלא צורה אחרת — פורפיריה עורית מאוחרת, שמסבירה רגישות לאור ובעיות עור.

עובדה מעניינת: ההיפותזה על הפורפיריה בדינסטיה הויזנטית קיבלה אישור עקיף לא מפתיע כאשר נבדקו את הנישואים הדינסטיים. הקיסרים הויזנטיים היו נוהגים להתחתן עם נסיכות מבתי מלוכה מערביים (למשל, בנות של מלכי ארמניה או גאורגיה, ומאוחר יותר — עם נציגי אצולה ממערב אירופה). אם הפורפיריה הייתה קיימת, היא יכולה להתעבר בצורה אוטוסומלית-דומיננטית, ונישואים קרובים בתוך האליטה השלטונית (למרות שלא באינסטרס) יכולים לעורר את הגן הנדיר. מעניין שההיפותזה של מקאלפיין על משפחת המלוכה הבריטית נבנתה גם על ידי קשרים דינסטיים עם דינסטיות קונטיננטליות.

3. קריטיקה של ההיפותזה: היסטוריוגרפיה vs. רפואה ספקולטיבית

ההיפותזה על "הפורפירה הויזנטית" נתקלה בביקורת חזקה מצד ההיסטוריונים:

בעיית המקורות: החוקרים הויזנטים תיארו את הסימפטומים לא מנקודת מבט רפואית, אלא מנקודת מבט מורלית-פוליטית. "משוגע", "השקעה", "מלנכוליה" או "עונש אלוהי" היו טופוסים לדיסקרדיטציה של קיסר לא רצוי (במיוחד של האיקונובורסים) או להסבר כישלונות. האבחנה על ידי תיאורים כאלה, אחרי אלף שנים, היא מאוד לא אמינה.

בחירתיות של הגישה: התומכים בהיפותזה בחרו בחד-צדדית סימפטומים, בלי להתייחס לאפשרויות אחרות: אפילפסיה, סיפיליס (שהופיע מאוחר יותר), מלריה, רעלות, הפרעות פסיכיאטריות אחרות או רק התוצאות של פצעים במוח (שכיחים בקרב חיילים-קיסרים).

העדויות החזותיות החסרות: לשונה ממחקרים פלאופתולוגיים של גופות, למשל, של נסיכים הרוסים, ה
© elib.co.il

Permanent link to this publication: