קיץ 2026. צפון אמריקה. 48 נבחרות. 104 משחקים. מיליונים של צופים על המגרשים ומיליארדים ליד המסכים. אליפות העולם בכדורגל — זה לא רק טורניר. זה מכונת זמן שמאפשרת למבוגרים להפוך שוב לילדים, ולילדים להאמין במופעים. חלומות. לכל אחד מהם יש חלום משלו. לחלקם — לראות את מסיה באמת, לחלקם — להופיע על המגרש, לחלקם — רק לחבק את בנם אחרי הציון האחרון. אליפות העולם 2026 — זה קלעדיסקוף של תקוות, שבו הדורות משתלבים.

חלומות של ילדי ה-90 שהפכו לאבות

המי שכעת בן 35-40, זוכר כדורגל לפני עידן הכסף הבלתי מסופק וVAR. הוא זוכר כיצד צפה באליפות העולם 1998 במחנה נוער. כיצד דחף עבור הנבחרת של ברזיל עם רונאלדו. כיצד חתך תמונות של זידן והדביק אותן על דפי התיכון. כעת יש לו ילדים, משכנתא ועבודה מ-9 עד 18. אבל כשמתחיל המונדיאל, הוא שוב נהפך לילד בחולצת הכדורגל המושחתת.

חלום שלו פשוט: להראות לבנו או לבתו את מה שהוא חש בעצמו. להסביר מה זה אופסייד ולמה פנדל — זה הגרלה. לשבת לידו על הספסל, להכין סוכרייה עם לוגו של האליפות ולצפות במשחק אחרי משחק. ואם יהיה מזל — לנסוע לטורניר. לקנות כרטיסים לשני משחקים, אפילו אם יהיה צורך לחסוך במשך שישה חודשים. מכיוון שזה לא רק כדורגל. זה שליחה של אסטפת.

לרבים מהמבוגרים, המונדיאל 2026 — זה הסיכוי האחרון לראות את הכוכבים של נעוריהם. מסיה עדיין משחק? רונאלדו? או שזה המונדיאל האחרון שלהם. והנסטלגיה הזו הופכת כל דחיפה על הכדור לאירוע בחיים.

חלומות של ילדים וילדות שמזיקים כדורגל בחצר

לילד שמתחיל להביא, המונדיאל — דלת קסומה. הוא רואה בטלוויזיה, כיצד קיליאן מבאפה עובר שלושה, וחושב: «אני גם אוכל לעשות את זה». הוא מדביק ניירות דביקות עם שחקנים באלבום, מבקש מההורים לקנות נעלי כדורגל כמו של ויניסיוס, ומצייר דוכן על האספלט. חלום שלו פשוט וטיפש: להגיע למגרש. לראות באמת, כיצד השחקן מחזיק את הגביע. או לפחות להביא שער על השעת המעבר, חוזר על חגיגתו של הולאן.

אבל יש גם ילדים אחרים. אלה שלא צופים בטלוויזיה, אלא משחקים. הם נרשמו למועדון כדורגל, קמים ב-7 בבוקר לאימון, יש להם רגליים פצועות והיתרות בחזרה עם המדים הכבדים. עבורם המונדיאל — זה לא הנאה, אלא שיעור. הם צופים, כיצד המקצוענים זזים, כיצד הם פותחים, כיצד הם חובטים. וחולמים שיוצאו יום אחד לאותו מגרש. לא כצופים. כשחקנים. ולמרות שהם בני 10, ועד המונדיאל עדיין 10 שנים — זה לא משנה. החלום חי.

חלומות של אלה שמעולם לא היו במגרש

למיליונים במדינות העולם השלישי, בערים קטנות ובכפרים, כדורגל — זה החלון היחיד לעולם הגדול. להם אין כסף לכרטיסים, אין אפשרות לעזוב את כפרם. אבל יש טלוויזיה שחולפת שחור-לבן שמקבל את האות פעם בארבע שנים. הם יושבים כל הרחובה בחנות היחידה עם הגנרטור וצופים במשחקים, עם נשימה צומצמת. חלום שלהם — שהנבחרת שלהם תגיע למונדיאל. לא תנצח, אלא רק תשחק. מכיוון שזה יהיה אומר שהמדינה שלהם נצפתה. שילדיהם יראו את הדגל שלהם על היציעים.

ב-2026, לראשונה, ישחקו אוזבקיסטן, קאבו-וורדה, קורסאו, יורדניה. עבור אותן מדינות, יציאה למונדיאל — כבר ניצחון. והמבוגרים והילדים באותן מדינות יבכו משמחה כשהנבחרת שלהם תצא למגרש. גם אם יפסידו 0:5. מכיוון שהחלום התגשם.

חלומות של האבות והילדים שמתמכרים לנבחרות שונות

האב — עבור ארגנטינה, בגלל שראה את מראדונה ב-1986. הבן — עבור צרפת, בגלל שמבאפה — אלוה.

זהו קלאסיקה. ואין בזה טרגדיה. להפך, בזה יש חיים. הם יושבים לפני הטלוויזיה, שותים גזיר, מתווכחים, דוחפים זה את זה. אם זוכה ארגנטינה, האב דוחף את הבן, אם צרפת — הבן חוגג. ואז הם יחד נכנסים למטבח ומדיינים על הגול הטוב ביותר של הטורן. המונדיאל מקרב, אפילו כשהם מתמכרים לנבחרות שונות.

אבל יש גם מקרים אחרים. כשהאב עזב את המשפחה, והבן נשאר עם האם. כדורגל — זה החוט היחיד שקושר את הילד לאב. הם מתקשרים זה לזה אחרי כל משחק, מדברים על כדורגל, ולא על כך שהאב חסר תשלום. וב-90 הדקות של המשחק הם שוב יחד. המונדיאל מקרב. המונדיאל מרפא.

חלומות של אלה שבונים מגרשים ומוכרים פופקורן

המונדיאל — זה לא רק שחקנים ומעריצים. זה הבונים שבנו את המגרשים בניו-יורק, לוס-אנג'לס, מקסיקו. הם עבדו 12 שעות, כדי שהבטון לא ישבור והדשא יהיה מושלם. חלום שלהם — להראות לילדים: «המגרש הזה בונה אבא שלך». וכשהילד יראה בטלוויזיה את האצטדיונים היפים, הוא יוכל להגיד בבית ספר: «האבא שלי עבד שם». גאווה שלא ניתן לקנות.

חלום של מוכרי הפופקורן, המכירים כרטיסים, המתנדבים. הם יעבדו במהלך המשחקים, לא יראו אף גול באמת, כי צריך לבדוק את הכרטיסים ולהביא הוט-דוג. אבל הם יהיו חלק מהמסיבה. והילדים שלהם יחכו להם אחרי המשמרת, לחבק ולשאול: «האמת, קרישטיאנו חייך?». ועבור זה שווה לעבוד.

חלומות של אלה שלא יכולים ללכת

בכל מדינה יש אנשים עם נכות. להם ללכ
© elib.co.il

Permanent link to this publication: