מוטיבציה של ילד לפגוש את האב שחי בנפרד: הבסיס הפסיכולוגי, מחסומים ואסטרטגיות תמיכה

הקדמה: המפגש כצרכה והקונפליקט הפנימי

לילד שהוריו חיים בנפרד, המפגשים עם האב הם לא רק יישום של לוח זמנים, אלא תהליך פסיכולוגי מורכב שמגעיש על מערכות החיבה, הלויאליות והזהות. המוטיבציה למפגשים אלה היא גודל דינמי, שתלוי בגיל הילד, איכות היחסים בעבר, התנהגותה של האם, העמדה של האב והנוכחות או העדות של קונפליקט פנימי. על המבוגרים ליצור תנאים בהם המוטיבציה הפנימית של הילד תוכל להתבטא ולהתחזק.

1. תכונות גיליות של המוטיבציה: מחיבה לאוטונומיה

• גיל הילדה (3-6 שנים): המוטיבציה מבוססת על צורך בחיבה רגשית ישירה ובהתנהגות משחק. הילד נוהג להיכנס אל האב, כי «עם אבא נהדר/הוא קולע אותי על הכתפיים/הוא קורא לי ספרים». חשובה מאוד הצפיפות והטקסיות של המפגשים (פעולות משותפות). בגיל זה, הילד אינו מסוגל לפתור קונפליקט של לויאליות, ולכן ההצהרות השליליות של האם על האב יכולות לחסום ישירות את הרצון למפגש, לגרום לחרדה ולתחושה של אשמה.

• גיל הילד (7-11 שנים): יש גם מוטיבציה שקשורה להתפתחות ההתעניינויות והיכולות. הילד עשוי להיות מוטבע להיכנס אל האב אם האב הוא מומחה בתחום שחשוב לילד (ספורט, טכנולוגיה, דיגה). המוטיבציה נוצרת גם על ידי הרגש של חוב והחוקים המוסכמים («זה צריך, אבא מחכה»). אך יכול להיות גם התנגדות, אם המפגשים נתפסים כפלישה לתורן המוגדר עם חברים ומועדונים.

• גיל ההתבגרות (12+): המוטיבציה הופכת לבחירתית ונקשרת לעיתים קרובות לחיפוש אחר זהות עצמית. ההתבגר העשוי להעריך את ההתנהלות עם האב כהזדמנות לקבל נקודת מבט חלופית (לעומת האם), לדבר על נושאים «בוגרים», להרגיש עצמאי. המוטיבציה יורדת במהירות, אם האב ממשיך להתנהל כאילו הוא ילד קטן, מפגין לא כבוד לגבולות של הילד או מנסה להתחרות עם האם, דורש בחירה.

עובדה מעניינת: חקרים בתוך תיאוריית החיבה (ג' פאולבי) מראים שאם הילד מפגין חיבה חיצונית או סירוב להיפגש עם האב (חיבה מחסומת), זה לעיתים קרובות היא תגובה הגנתית לחוויה כואבת של חסרון או קונפליקט. המטרה היא לא להפעיל לחץ, אלא לשחזר בהדרגה בטחון היחסים, שבה המפגשים מקושרים לסטרס ולא לתשומת לב חיובית.

2. מניעים חשובים: מה מעורר את הילד להיכנס לקשר

1. תשומת לב חיובית ללא תנאים. הילד נמשך אל האב שמתעניין בעולם הפנימי שלו, ולא רק בהצלחות, שמקשיב ללא גינוי והוראות. זה ניגוד עם התקשורת היומיומית, לעיתים קרובות «דיסציפלינרית», עם האם שחיה יחד.

2. פעילות משותפת שמשמעותית (Joint Activity). לא רק «הקדמת זמן», אלא עסק מסוים: להכין מנה מסובכת, להרכיב מודל, לתקן אופניים, ליצור פרויקט לבית הספר. פעילות כזו יוצרת זכרונות משותפים ותחושת יכולת בילד.

3. תמיכה באוטונומיה. האב שמכבד את בחירתו של הילד (בתוך הגבולות הראויים) — מה ללבוש, איזה שיר לשמוע במכונית, באיזה מהאופציות להשתמש — מחזק את המוטיבציה הפנימית. השליטה וההכרחה גורמים להתנגדות.

4. יציבות וישרות. הדמוטיבציה החזקה ביותר — חוסר הצפיפות של האב (ביטול מפגשים בשנית ברגע האחרון, מאוחרות, הבטחות שלא ממומשות). הילד מפסיק לחכות למפגשים, כדי להמנע מדעים. להפך, ריטם מפגשים ברור ומוסדר נותן תחושת בטחון.

5. העדר «חקירה». הילד לא צריך להרגיש כמו «נציג» או מקור מידע על חייה של האם. המוטיבציה יורדת, אם האב שואל על חייה, על כספה או מקריב אותה בדיבור עם הילד.

3. מחסומים ודמוטיבטורים: מדוע הילד עשוי להתנגד

• קונפליקט של לויאליות (Loyalty Conflict): הילד חושב בלתי מודע שהאהבה לאבו היא ניגוד עם האם, במיוחד אם האם מפגינה או ישירות או בעקיפין עצבה. זהו המחסום ההרסני ביותר, שמוביל לסרבנות מוחלטת לקשרים או לתגובות פסיכוסומטיות לפני המפגשים.

• הריסת המצב הרגיל. לילד, במיוחד לאוטורינטיב, המפגשים עשויים להיות חרסום לריטואל הweekend-קומפקט (שינה, סרטים, משחקים בבית) ולהעלות את המוטיבציה, אם האב לא יקח בחשבון את הצורך בנחת ויעלה את הזמן בפעילויות.

• בושה או בושה. אם החיים של האב, דירתו או הסביבה שלו נבדלים במידה ניכרת מהמקומות הרגילים של הילד וככל הנראה לא מתאימים לסטנדרטים החברתיים של חבריו, הוא עשוי להרגיש בבושה את המפגשים.

• בוגרות רגשית של האב. אם האב מדבר רק על עצמו, מעביר לילד בעיות מבוגרות או, להפך, מתנהג בצורה ילדונית, הילד מאבד את העניין והכבוד, והמפגש הופך לכבד פסיכולוגית.

דוגמה: בפרקטיקה של פסיכולוגים משפחתיים, נעשה שימוש בשיטת «בסיס בטוח». אם הילד קטן ומוטרד, ה
© elib.co.il

Permanent link to this publication: