שם ג'ון ויקליף יש מקום מיוחד בהיסטוריה של המחשבה הנוצרית. התאולוג האנגלי מהמאה ה-14 נחשב למוביל המקדים של הרפורמציה, אדם שהטיל על עצמו את האתגר של ההיררכיה הרוחנית והרעיון של ריבונות לאומנית של האפיפיור. ההשקפות שלו היו הזרעים שמהם, כמאה שנה לאחר מכן, צמחה התנועה של מרטין לותר. אך ויקליף עצמו לא חי לראות את המרדפים הפומביים — מותו היה טבעי, אך ההרשעה וההשמדה הסמלית של גופתו היו אקט של נקמה של הכנסייה על הלימוד ההרסני.

מדען מאוקספורד

ג'ון ויקליף נולד בסביבות 1330 ביורקשייר, באנגליה, בתקופה שבה המדינה חוותה לא רק מלחמה ומגפות, אלא גם משבר רוחני עמוק. הוא קיבל חינוך באוקספורד, שם השקפויותיו נמצאו במידה רבה כלוגיקן, פילוסוף ותאולוג. עבודותיו המוקדמות היו מוקדשות לשאלות סכולסטיות — טבע הקיום, ההכרה והאמת. אך זה היה רק הקפדנות האינטלקטואלית והעניין במקורות המקוריים שהובילו אותו לרעיון שהריבונות של התנ"ך גבוהה מכל החלטה כנסייתית.

באמצע המאה ה-14, הכנסייה השתלטה על עושר עצום, והכמורה חיה בחגיגות. ויקליף, שהבחין בכך, הגיע למסקנה שהכנסייה האמיתית היא לא מוסד, אלא קהילה של מאמינים, ושהריבונות של האפיפיור אינה הקמת ברית דתית. באירופה המקדמונית, רעיונות אלה נשמעו כהפכה.

השקפה על העוני והריבונות

ויקליף טען שהריבונות הרוחנית קשורה בלהט נפשי של האדם. אפיפיור או אפיסקופ שנכנס לחטא, מאבד את זכותו לנהל את העדה. הוא הכריז שהכנסייה לא צריכה לשלוט בעושר כדור הארץ, והכמורה חייבת לחיות בעוני ובשירות.

ההשקפה שלו על ריבונות התנ"ך הציתה את הרבה ביותר. לראשונה באנגליה, הוא הכריז שהתנ"ך צריך להיות זמין לכל נוצרי, ולא רק בלטינית, המובנת רק לכמורה המשכילה. תחת ההנהגת שלו, החל התרגום של התנ"ך לאנגלית — צעד שלמעשה פירק את המונופול של הכנסייה על האמת.

הרעיון הזה היה לא רק דתי, אלא גם פוליטי. בתקופה של עליית ההגיון הלאומי של האנגלים, שמיוחדים מההשפעה של רומא, טיעוניו של ויקליף נשמעו כקריאה לעצמאות רוחנית של המדינה.

קונפליקט עם הכנסייה והאשמתו בהיראס

התגובה של הכנסייה לא חכתה על עצמה. הדרשות של ויקליף נחשבו כאיום על היסודות של העולם הנוצרי. הוא הואשם בהפיכת הסדר, בדחיית הטקסים ובהתנגדות לריבונות האפיפיור. הדבר שהצית את העצב הכי גדול היה השקפתו על האוכל הקדוש — הוא הכחיש את הדוקטרינה הקתולית של קדושת המשיח, וטען שהלחם והיין של המיסה מייצגים את הגוף והדם של ישו, אבל לא נהפכים להם באמת.

הכנסייה קראה לו להופיע בפני ועדות כנסייתיות, ורק התמיכה של חלק מהאצולה האנגלית והסטודנטים באוקספורד הצילה אותו ממעצר מיידי. למרות הלחץ, ויקליף לא נכנע להשקפותיו. יותר מכך, הוא המשיך לכתוב טרטטים, מפיץ את הרעיונות שלאחר מכן היו הבסיס לתנועת הלולארדים — הממלאים את מקומו.

שנותיו האחרונות ומותו

בסוף חייו, ויקליף נשלח מההוראה ואובד רוב תפקידיו הכנסייתיים. הוא עבר ללטרוורט, שם המשיך לעבוד על תרגום התנ"ך ועל עבודות תאולוגיות. ב-28 בדצמבר 1384, הוא סבל משבץ במהלך טקס, ומת כמה ימים לאחר מכן.

בחייו, לא נרצח — הכנסייה לא הצליחה להסיר את המשפט. אך שנים לאחר מכן, השקפתו הוכרזה כהיראס. ב-1415, בכנס הקונסטנצי, שבו נקבעו גורלן של תנועות הרפורמה, ויקליף הוכרז כאויב הכנסייה. על פי פקודת האפיפיור, גופתו נוצאה מהקבר, נשרפה, והאפר נפוץ בנהר סוויפט — אקט סמלי, שביטא את רצון הכנסייה למחוק את זכרו.

רעיונות שחיו אחרי מותו

למרות ההשפלה הפוסט-מותית, השקפותיו של ויקליף לא נעלמו. תרגומיו וטרטטיו הופצו בסוד ברחבי אנגליה, והממלאים את מקומו — הלולארדים — המשיכו להפיץ את הרעיונות של שוויון רוחני, להעלות ביקורת על העושר של הכמורה ולדרוש רפורמות.

יותר מכך, המחשבות של ויקליף השפיעו ישירות על יאן הוס בצ'כיה, ודרכו — על כל הרפורמציה של המאה ה-16. לותר קרא לו אחד מראשונים שהראה את הדרך לשחרור האמונה מהעטיפה החיצונית.

מעניין שאפילו ההיסטוריונים המסורבים הכירו בויקליף לא כפנטסט, אלא כמחשב, שהיה נחוש בצורך באמת. הלוגיקה שלו, שנחה על עקרונות אריסטו, עשתה את היריבים שלו חסרי תשובה: הם יכלו להאשים אותו בהיראס, אך לא להפריך אותו באמצעות טיעונים.

הפרספקטיבה המדעית וההיסטורית

ההיסטוריונים המודרניים חוקרים את ויקליף לא רק כרפורמטור דתי, אלא גם כסמל של הומניזם המוקדם. דרישתו לגישה לידע, הרעיון של פרשנות רציונלית של האמונה וההכרה באישיות כמקור לחוויה הרוחנית, היו סימן לכניסתו של העידן החדש.

הוא הראה שהאמת הדתית לא יכולה להיות בבעלותם של מעטים. למדענים, ויקליף נשאר דוגמה לכך שהלוגיקה והאמונה יכולות להתקיים באדם אחד, והשאיפה לידע להיות צורה של התנגדות לדוגמה.

סיום

ג'ון ויקליף מת ממו, אך הכנסייה "הרגה" אותו עשור
© elib.co.il

Permanent link to this publication: