שולחן חג המולד באיבן שמלב: טפלה תפילה כהבעת "שנת ה'אלוהים"

בספרו של איבן שמלב "שנת ה'אלוהים" (1933-1948) שולחן חג המולד הוא לא רק נאגה עשיר, אלא קוסמוס דתי-תרבותי מורכב, הבעת פיזית של שנת התפילה, הזיכרון המשפחתי והאסכטולוגיה העממית. דרך תיאורו, שמלב משחזר עולם שלחיים פרו-רבולוציוני, שבו כל מנה היא לא רק אוכל, אלא סמל, סימן, חלק מהטקס הקדוש. השולחן הופך למזבח, עליו מתקיים חג ההתגלות, זמין לטעם, לריח ולראייה.

גאוגרפיה סקרלית וסמליות של המנות

ההכנה והזמן הזה נבנים לפי חוקים קשים, שבהם כל דבר חשוב.

שבתון (24 בדצמבר / 6 בינואר) — טפלה של ציפיה.
המנה הראשונה — סוציו (קובייה):

הרכב: ציר (מרק) מפירות יבשים ופירות ים, שבו מוסיפים קינוחים של חיטה מרובדים, דבש, חיטה, עציבים.

סמליות: הזרעים — התחדשות וחיי נצח (כמו זרע שנזרק לאדמה). הדבש — סכרה ושמחה של ממלכת השמים. החיטה והעציבים — שפע ורווחה. זהו אוכל צמחוני, אך עשיר, שמכין את הגוף והנפש לחג. "עד לכוכב הראשון" לא ניתן לאכול — זה זיכרון לכוכב ויפלס, והטפלה המשותפת לאחר הופעתו — עשיית צעד קהילתי של ציפיה ומפגש.

חג המולד — חג ההתגלות.
לאחר הליטורגיה הלילית, מגיע הזמן לשבתון, והשולחן משתנה. זהו כבר לא צמחונות, אלא חגיגה של הגוף, המורשה על ידי אלוהים, כי ישו קיבל גוף אנושי.

חזיר מבושל/תרנגול/תרנגולת: המרכז של השולחן. "החזיר המבושל רוזה עם חרסית, עם סוצי פאיוס…". זהו סמל של קרבן ושלמות חגיגית. נוכחותו המוחלטת - עקבות טרדיציה עתיקה של חיה קורבן, שהומרה בהקשר נוצרי.

מנות קרות וסטודנט (חלצה): "חלצה… עם חרסית, כך והיא זוהרת, חתיכות". חלצה - סמל של אחדות (חלקים שמתמזגים יחד), וגם אוכל שהוכן לאורך זמן, בהתרחשות של חגיגה.

ציר, סביט, קובס: נפטים ללא אלכוהול, אך מחממים וחגיגיים. הם ניגדים לוודקה, שבשולחן של שמלב בסעודת החגיגות ישהיה מעט. השמחה צריכה להיות נקייה, "ילדותית".

מאכלים: פירות עם תוספות שונות (כרוב, פטריות, דג, בשר), קוזול (מחטים דמויות בצורות חיות) - זה לא רק אוכל, אלא מזון-משחק, מזון-שמחה, המקשר את החג לעולם הילדות והאגדות.

טקס והיררכיה: השולחן כמודל של היקום

שמלב מראה שסדר הטפלה חשוב באותה מידה כמו תוכנה שלה.

היררכיה והברכה: הטפלה מתחילה עם ראש המשפחה, שמשתתף בתפילה. הוא הראשון שמנסה את המנות. זה השתקפות של מבנה פטריארכלי וסדר דתי. הילדים צופים ולומדים.

קובייה זיכרון: בספירה הראשונה של הקובייה נזכרים במתים. בכך, שולחן חג המולד מאחד את החיים והמתים, הופך למקום מפגש של כל המשפחה, של "המשפחה הכוללת" בישו.

חלוקת "קובייה" למשולמים: חלק מהסוצי ומהמנות האחרות חייבים להיות מועברים למשרתים, לשומרים, לפגעים. השולחן לא היה סגור; העודף צריך לרוץ לקצה הבית, מחבר את המשפחה עם העולם באקט של חסד, שבחג נחשב חובה.

מיסטיקה סנסורית: טעם, ריח, אור

שמלב הוא מאסטר של כתיבה סנסורית. שולחן חג המולד אצלו אינו אבסטרקציה, אלא זרם של תחושות שהופכים לדרך לחוויה קדושה.

חוש הריח: "מריח… עץ סמול, דבש, חיטה, ועוד משהו… חגיגי". ריח העץ, השמן של הנרות, המשתלב עם הבלוד של המאכלים, יוצר "ריח של חג המולד", שנחרת בזכרון לנצח.

חוש הטעם: טעם הסוצי - "מתוק, עבה, ריחני"; טעם הלחם עם כרוב - "צהוב, נושף על פני הפארק". תיאורי טעם נחותים בפיזיולוגיה פשוטה; הם חושים "טעם החג", טעם שמחה, מורשה אחרי הצום.

חוש הראייה: "המנות זוהרות… נרות במרק הוורוד… החלצה זוהרת". השולחן הוא מרחב זוהר, השתקפות של אור שמימי שירד לאדמה בויפלס.

הקשר החברתי והלאומי

השולחן של שמלב הוא גם מודל של רוסיה המושלמת, הפטרובסקית. זהו מגורי סוחר, אך עם דתיות עמוקה, של זמוסקוורצ'יה, שמתנגדת לפטרבורג האירופאית.

כל המוצרים - רוסיים, מקומיים, משלהם: פטריות מיערות משלהם, דבש מדבוריות משלהם, דגים מהוולגה. זהו אוכל של שורשי, המתנגד למוצרי דליקסיט.

שפע - לא עבור חזקות, אלא כסמל של חסד אלוהי ושפע, שצריך להיות מחולק. זהו כלכלת תרומה, ולא של אגורה.

הניגוד: לפני ואחרי המהפכה
נכתבת באמצע הגלות, ספרו של שמלב מלא נוסטלגיה טרגית. שולחן חג המולד הופך לסמל של גן העדן האבוד, עולם שלם שהתפורר לנצח. לכותב ולקוראים-המהגרים, התיאורים האלה היו לא רק זיכרון, אלא אקט של שחיזור, ליטורגיה על רוסיה המתה. כל מתכון, כל ריח - קללה נגד שכחה.

מסכם: אוחסן קדוש של המקום הביתי

לכן, שולחן חג המולד של איבן שמלב הוא:

ליטורגיה של המשך: טפלה ביתית, המגיעה אחרי הליטורגיה בכנסייה, שבה המזון מקבל קדושה בתפילה ובטקס.

אנציקלופדיה של הזהות הרוסית: ספר של סמלים, טעמים וחוקים שמגדירים "רוסיות" בצורתה הנוצרית, הפרו-רבולוציונית.

מכונת זמן ושחיזור: טכנ
© elib.co.il

Permanent link to this publication: