חיות אצל לאפונטן ובקולנוע המודרני: מאלגוריה לפוליפוניה אנתרופומורפית

השילוב של שם המשורר הצרפתי ז'אן דה לאפונטן (1621–1695) עם תופעת הקולנוע המודרני נראה, במבט ראשון, כאנכרוניזם. אולם, רק לאפונטן, שסידר והעלה לסטנדרט אומנותי את המודל האלגורי של שימוש בחיות, הקים את היסוד להצגתם של חיות בתרבות המונית, כולל הקולנוע. ניתוח משווה של שיטתו עם פרקטיקות הקולנוע המודרני מדגים את ההמשכיות של המסורת וגם את השינוי הדרמטי שלה בעידן הפוסטמודרני.

1. לאפונטן: חיות כמסכות רטוריות וסוגים חברתיים.

בלאפונטן, חיות הן, בעיקר, אלגוריות קבועות של תכונות אנושיות ותכונות חברתיות, שנדרשו מהמסורת האנטיקה (אזופ) והמזרחית. דמויותיהם חסרות פסיכולוגיה ייחודית ומשרתות יעדים דידקטיים:

האריה — אלגוריה של שלטון מלכותי, כוח, אך גם של טירנות.

החתולה — סמל של חכמה, חיכוכין וראיית עין.

הזאב — סמל של טרוף, כוח גס ורעב נצחי (חברתי ופיזי).

העז — סמל של טפשות, עקשנות ובורות.

חיות אצל לאפונטן מדברות בשפת האצולה של המאה ה-17, הדיאלוגים שלהם מלאים באירוניה וביפה. הם אינם דמויות בהגדרה המודרנית, אלא תפקידים במשל מורליסטי. הטבע שלהם משרת כמסכה חלקית, מאחוריה נחבאת עצם המהות האנושית. המטרה היא לא לחקור את העולם הפנימי של החיה, אלא להדגים חוק נצחי של המוסר.

2. הקולנוע המודרני: מפסיכוליזציה לפירוק המסכה.

במאה-XX–XXI, הקולנוע, במיוחד בז'אן האנימציה, יורש את המודל של לאפונטן, אך מעצב אותו באופן קרדינאלי. אפשר להבחין בכמה מקורים עיקריים:

א) פסיכוליזציה והפרדרמות (דיסני והממשיכים שלו).
עידן הזהב של דיסני ("מלך האריות", 1994; "עיר החיות", 2016) לוקח כבסיס את הבסטיאריון האלגורי של לאפונטן, אך ממלא אותו בפסיכולוגיה עמוקה. לב לב סימבה — לא רק "מלך", אלא דמות עם דרמה נפשית מורכבת, משבר קיומי ודרך להתבגרות. ליס ניק ויילד ב"עיר החיות" — זה לא רק תבנית "שודדות", אלא דמות רב-מימדית עם עבר טראומטי ומסכה חברתית שהוא חייב ללבוש. במקום זה, חיות הן דמויות-אנשים שהחזות שלהם משרתת כתכונה ויזואלית והפיכתה למטפורה של החברה.

ב) פירוק ופרודיה (גישה פוסטמודרנית).
זהו נחלון שמשחק בקלישאות שנטמעו על ידי לאפונטן ודיסני. דוגמה בולטת — סדרת הסרטים "מדגסקר" (2005–2012). האריה אלכס — לא רק מלך אצילי, אלא כוכב שובה-לב של הבידור. הזברה מרטי סובלת ממשבר קיומי ומסרבת להכיר ב"טיפוסיות" שלה. הסרטים מגזים את הרעיון של טבע קבוע, מראים כיצד סטריאוטיפים נשברים כאשר הם נתקלים במציאות. "שרק" (2001) בנוי גם על פירוק פרודי של קלישאות סיפורי ובסנים.

עובדה מעניינת: בסרט "המיסטר פוקס הפנטסטי" (2009) של ווס אנדרסון, חיות אנתרופומורפיות, כשהן שומרות על האינסטינקטים הטבעיים שלהם (מר פוקס — טורף ולוחם), מנהלות חיים אנושיים מורכבים עם משבר בינות לאומות, שאיפות ובעיות משפחתיות. זהו שקופה, אך גם אירונית, לליסה-שודדת של לאפונטן, שמוצבת בהקשר של פסיכואנליזם ואקזיסטנציאליזם.

ג) פרוזה פילוסופית ואנתרופומורפיזציה מלאה.
כמה במאים משתמשים בעולם של החיות ליצירת מודלים פילוסופיים שלמים. "מלחמת החתולים והכלבים" (2001) מתאר, בצורה גרוטסקית, ריגול כולל וקונפליקט בין-מיני כמטפורה ל"מלחמת הקול" (1947). "חורות נריה" (2005) עם חיות שדוברות, ממשיכה את מסורת הפרוזה הנוצרית, שבה חיות (לדוגמה, אסלן) הן נושאים של משמעות סקרלינית, ולא רק של משמעות חברתית.

3. הבדלים קיצוניים: ממוסר לזהות.

מטרה: לאפונטן — הוראה מוסרית, הכרזה על אמתים אוניברסליים. הקולנוע המודרני — מחקר זהות, נורמות חברתיות, טראומה, מחקר עצמי.

מידה של אנתרופומורפיזציה: בלאפונטן, חיות רק מדברות כאנשים. בקולנוע (באנימציה) הם נראים, פועלים, חושבים ומרגישים כדמויות אנושיות מורכבות, כשהם עדיין נשאים חלק מהטבע שלהם.

יחס לטבע: לאפונטן משתמש בטבע כרקע חלקי. המודעות האקולוגית המודרנית לעיתים קרובות הופכת את נושא הסביבה הטבעית וההרס שלה למרכזי ("וואל-אי", "אגדת הדולפין").

פוליפוניה: אם בלאפונטן כל חיה היא נושא של תכונה דומיננטית, אז בקולנוע, סוג אחד יכול לייצג מגוון של דמויות (לדוגמה, קרולינים יחידים ב"עיר החיות").

מסקנה

המסורת שמגיעה מלאפונטן, בקולנוע המודרני, לא נעלמה, אך עברה שינוי עמוק ומורכב. מאלגוריה פשוטה, עולם הקולנוע עבר לאנתרופומורפיזציה פוליפונית, שבה חיות משרתות לא להדגים אמתות מוכחות, אלא ליצור מודלים של מערכות חברתיות, מצבים פסיכולוגיים ודילמות פילוסופיות. המסכה של לאפונטן הפכה למראה, שמשקף לא רק פגעים טיפוסיים, אלא את המורכבות והסתירות של האדם המודרני. הצופה המודרני רואה בחתול או באריה לא רק תבנית נוחה, אלא את עצמו — עם כל פחדיו, שאיפותיו וחיפושיו אחר דרכו בעולם. כ
© elib.co.il

Permanent link to this publication: