מדוע רוצים לחיות לאחר ציורי פרידה קאלו?

התופעה של ההשפעה של אמנותה של פרידה קאלו על הצופה, שגורמת לא להימלטות, אלא להצהרה פרדוקסלית של חיוביות, היא נושא של עניין בפסיכולוגיה של האמנות, ניורו-אסתטיקה ופילוסופיה. עבודותיה, מלאות תמונות של כאב, גופים שבורים, פצעים זורמים דם ובדידות קיומית, על-פי ההגיון, צריכות לגרום לדחייה או דכאון. אבל במיליוני אנשים הן מעוררות את ההפך — רצון חזק, כמעט פראי, לחיות. האפקט נוצר על-ידי שילוב של מספר מנגנונים משולבים.

1. אפקט «כאב מחולק» וקתרסיס

פרידה קאלו שינתה באמנותיה את הכאב הפיזי האישי (תוצאות של פוליו, תאונה נוראית, ניתוחים רבים, אבודות), והכאב הנפשי (יחסים גורעליים עם דייגו ריברה) לסמלים ויזואליים אוניברסליים. הצופה נתקל בתמונה של כאב, לא בצורה נטורליסטית, אלא בצורה שלה מיתולוגיזצית. השורשים של הגוף צומחים לתוך האדמה («שורשים», 1943), העמוד השדרה מוחלף בעמוד-מעמק איוני («עמוד-מעמק שבור», 1944), הדם זורם דרך צינורות, כמו מים («מה שנתנה לי המים», 1938).

זה יוצר דיסטנציה פסיכולוגית, שמאפשרת לקבל את הכאב כעצם תהייה, ולא כשוק. ישנה תהליך, שתואר עוד על-ידי אריסטו במושג קתרסיס — ניקוי דרך תחישת-סבל. הצופה, כשרואה שהנורא יכול להימנע למשהו משמעותי ויפה באמתיותו, מקבל כלי לעבודה עם הכאב שלו. אם פרידה הצליחה להתמודד עם זה ולהפכו לאמנות, אז גם הכאב שלו יכול להיות משמעותי וניתן להתגבר עליו.

2. אותנטיות מוחלטת כנגד המשחק

בעולם שהוא עשיר בתמונות קורטוריות של «חיים אידיאליים» מהרשתות החברתיות, אמנותה של קאלו פועלת כתרפיה תאונית של מציאות. היא לא החביאה את הצמחיות המאכלסות את פניה («אוטופורטרט עם הקופה», 1938), את תוצאות הניתוחים, את הקנאה, את האמונות הפוליטיות. הציור שלה — זה עשייה של כנות רדיקלית לעצמה ולעולם.

מחקרים ניורוביולוגיים מראים שהתפיסה של רגשות אותנטיים, «לא מסודרים», מפעילה במוחו של הצופה נוירוני-מראה ואזורים הקשורים לאמפתיה ולהכרה, יותר מאשר תמונות מאודות. המפגש עם האותנטיות הזו גורם לכבוד עמוק ותחושה של חופש: אפשר להיות עצמך — פגיע, לא שלם, סובל, ועדיין להיות משמעותי, ראוי לתמונה ולתשומת לב. זה נותן אישור לאותנטיות שלך, שהוא יסוד הבריאות הנפשית.

3. חוזק חיים (ביופיליה) כדומיננטה

למרות המוטיבים של הרס, בציוריה של קאלו תמיד נגברת החיוניות הבלתי-ניתנת. טבעה פורח ומפורה, הצמחים צומחים באגרסיביות, החיות (קופים, כלבים, ציפורים) מייצגות נאמנות ואינסטינקט חיים. אפילו הדמעות על האוטופורטרטים לא ממחות את דמותה — המבט שלה תמיד ישיר, חזק, נותן תחרות. זה המבט של הסובייקט, לא של הקורבן.

בעבודה «שתי פרידות» (1939) תמונת הלב השבור של שתי הזהויות של האמנית (האהובה והלא אהובה) מתחברות למערכת דם אחת — מטאפורה של שלמות פנימית ורצון לשרוד. התחמשותה (ההתמידות הנפשית) של פרידה מתוארת. הצופה הופך לעד לתהליך של יישור חיים, לא של מוות. זה מטיל אנרגיה של התנגדות.

4. הטרנספורמציה של החוויה הנשית למעשה קוסמוגוני

פרידה קאלו העלתה את החוויה הנשית המיוחדת, הרבה פעמים תובעת-ביטול (מחזור החיים, אבודות, חינוך, הפסיכולוגיה של האישה הנשואה) לרמה של אמנות גדולה והצהרה פילוסופית. ב«לידת משה» (1945) או «הנערה שלי והסופרת שלי» (1937) הגוף של האישה הופך למקום דרמה קיומית של לידה, חינוך, חיבור דורות.

לרבות מהנשים (ולא רק) זה הפך לעשייה של ראייה והצדקה. לראות את החוויה הפרטית, הלפוחית, כמשהו שהועלה לרמה של סמל — זה לקבל זכות על קיומו וחשיבותו. זה אומר להערכה של החיים הפיזיים, עם כל התהליכים המיוחדים שלהם.

5. מיתולוגיה אישית כדרך לבניית משמעות

במקום לעקוב אחרי דוקטרינות דתיות או פוליטיות מוכנות (למרות שהיא הייתה קומוניסטית), פרידה קאלו יצרה מיתולוגיה אישית. היא סינטזה פולקלור מקסיקני (ציורי קודש, דמויות-רטבלו), סמלים קולומביים, מוטיבים נוצריים ושפת סוריאליסטית לקוד ייחודי לתיאור חייו.

זה מדגים לצופה רכיב פסיכולוגי חזק: גם כשמערכות המשמעות החיצוניות נשברות, האדם יכול ליצור את היקום הנרטיבי הפנימי שלו, שישמור אותו מההתפוררות. ציוריה — יומן שנכתב לא במילים, אלא בתמונות-ארכיטיפים. זה מעורר לחפש שפה משלו לתיאור חייו, שזה עשייה של יצירת-עצמי והכרה עצמית.

מסקנה

לכן, הרצון לחיות שנוצר ממגע עם האמנות של פרידה קאלו, הוא לא אופטימיזם נאיבי. זה חוש שמוקדם, חזק, שנוצר מהתגברות על המרחק האסתטי בין הכאב של האמן לכאב של הצופה. הציור שלה עובד כקטליזטור, שמתחיל תהליך רציף: זיהוי הכאב → אמפתיה וקתרסיס → הערצה של כוח הרוח → קבלת אישור לאותנטיות → פעולה ליצירת משמעות משלו.

Permanent link to this publication: