התיאטרון הלונדוני כתופעה תרבותית: מהמשעברים העממיים למעבדה עולמית של הבמה

התיאטרון הלונדוני הוא לא רק תעשיית בידור, אלא אורגניזם תרבותי ייחודי שעיצב את זהותה של אנגליה במשך חמש מאות. ההיסטוריה שלו משקפת שינויים חברתיים, פוליטיים וטכנולוגיים חשובים, והמצב הנוכחי שלו מייצג סימביוזה דינמית של מיינסטרים מסחריים, תמיכה ממשלתית ומחקר אוטוגרדי.

1. לידת התיאטרון הציבורי: שייקספיר, הגלובוס והמכלה החברתית

במאה ה-16, בזכות ביטול המיסטריות הביניימקביליות וגידול באוכלוסיית העיר, בלונדון נוצר מוסד חדש ומהותי — התיאטרון המסחרי הציבורי.

מהפכה אדריכלית: תיאטרונות «הגלובוס», «הורדה» ו«הלב» נבנו מחוץ לעיר, ב «ליברטי» (אזורים לא תחת שליטת הרשויות הלונדוניות). המבנה הפתוח שלהם, עם חצר פנימית מוקפת גלריות, היה דומה למלון. כאן התחלשו כל שכבות החברה: אריסטוקרטים בכיתות, סוחרים על הספסלים בגלריות, והעממים («גראונדלינגס») עמדו בחצר. התיאטרון הפך לאחד המרחבים הציבוריים הדמוקרטיים הראשונים באנגליה.

תפקיד חברתי ופוליטי: הדרמה האליזבתנית והג'קובינית (שייקספיר, מרלו, ג'ונסון) הייתה כלי חזק למחשבה על החולשות של היום. כרוניקות היסטוריות עיצבו את ההכרה הלאומית, קומדיות השכחו סוגות חברתיות, וטרגדיות (כמו «מקבת») חקרו את טבע הכוח. התיאטרון היה מעבדה למוסרות חדשה בעידן מלחמות דתיות וריגול פוליטי.

עובדה מעניינת: התיאטרונות נסגרו ב-1642 על ידי הפרלמנט הפוריטני כ «מקומות זרעי לאמונה». ההתחדשות שלהם אחרי ההתחדשות (1660) הביאה חידוש קריטי — הופעת נשים על הבמה (לפני כן תפקידי הנשים נעשו על ידי בנים), מה ששינה באופן רדיקלי את הדינמיקה של ההצגות והתפיסה של הקהל.

2. העידן הוויקטוריאני: התעשיית הנפוצה, «המחזה הנעשה טוב» והתיאטרון-קפה

המאה ה-19 הפכה את התיאטרון לתעשיית בידור מסחרית.

מהפכה טכנולוגית: הכנסת האור הגזי, ואחר כך האור החשמלי, ומנגנוני במה מורכבים לשינוי דקורציות ואפקטים, הביאו להולדת סוגה של פעולה (extravaganza) ומלודרמה. הקהל נמשך לא רק על ידי סיפור, אלא גם על ידי הזולת.

חלוקה חברתית: תיאטרון «דרורי-ליין» ו «קובנט-גארדן» הפכו למקומות רספקטאבלים לקאסטים העליונים והבינוניים, שבהם נעשה שימוש בסוגה «וול-מאד פלי» (מחזה טוב), עם תקדים ודילמה מוסרית. באותו זמן, בשכונות העובדים, פרחו מוזיק-הולים — מקומות עם שירים, סקטצ'ים ובופונדה, קדמונים לסטנד-אפ ולמופעי אסטרדה.

דוגמה: «פיטר פן» של ג'יי.מ. בארי, שהוצג ב-1904 עם שימוש במנגנוני טיסה מורכבים, היה סמל לקסם התיאטרולוגי של העידן הוויקטוריאני, שפנה לקהל חדש — ילדים ממשפחות ממונות.

3. המאה ה-20: משבר והתחדשות. תפקיד המדינה והתיאטרון הבמאי

לאחר מלחמת העולם השנייה, התיאטרון הלונדוני חזה בתחייה מנוהלת.

ביקורת על הממסד: ב-1956, המחזה «שיא על פני גער» של ג'ון אוסבורן, שהוצג בתיאטרון «רויאל קורט», הביא להשפעה של פצצה נפץ. הדמות הגיבור-«נער עצבני» הביעה דעות של דור המלחמה. זה הוביל לתנועת «הנערים העצבנים» ולגל חדש של דרמטורגיה בריטית (הרולד פינטר, תום סטופורד).

הקמת התיאטרון הלאומי (1963): תחת הנהגתו של לורנס אוליבייה, ואחר כך של פיטר הול, התיאטרון הלאומי הפך לסמל של התיאטרון הבמאי, המתמקד בקלסיקה ובסופרים מודרניים. הוא הביא למציאות של תיאטרון ציבורי באיכות אמנותית גבוהה, ממומן על ידי המדינה (דרך המועצה לאמנות בבריטניה). במקביל, חברת שייקספיר המלכותית (RSC) תחת הנהגתו של פיטר ברוק, עיצבה מחדש את שייקספיר למודרניות.

עובדה מדעית: הסוציולוג פייר בורדיו היה יכול לנתח את הסצנה התיאטרית של לונדון בשנים השניות של המאה ה-20 כשדה מאבק בין קפיטל כלכלי וקפיטל תרבותי. הווסט-אנד המסחרי (קפיטל כלכלי) והתיאטרון הממומן על ידי המדינה «התיאטרון הלאומי» או «רויאל קורט» (קפיטל תרבותי, פרסטיג', נמצאו בסימביוזה מורכב, השפיעו זה על ציפיות הקהל ועל סטנדרטים אמנותיים.

4. העולם המודרני: הווסט-אנד, פרינג' ומותג גלובלי

התיאטרון הלונדוני המודרני הוא אקוסיסטמה רב-שכבתית.

הווסט-אנד: אזור של הצגות מסחריות בעלות תקציב גבוה, פרימיירות עולמיות של מחזות-מוזיקליים («המצורעים», «הפן האחר של הדרך», «המלך האמיץ»), קאסטינג של כוכבים ונסיעות תיירותיות. זהו תיאטרון שהוא תעשייה של תחושות ומניע כלכלי.

המגזר המומן והמחקרי: «התיאטרון הלאומי», RSC, תיאטרון «דונמר וורהאוס», «אולד ויק» מאזן בין קלסיקה ועבודות חדשות ואקספרימנטליות. הם הם מעבדה לרעיונות, שיטות במאיות ועבודה עם שחקנים. לדוגמה, ההצגה החדשנית של «הבית הקטן» ב «יאנג» או שימוש בטכנולוגיה NT Live לשידורים לקולנועים בכל רחבי העולם.

פסטיבל «פרינג'» (Fringe): מספר גדול של מקומות קטנים (כמו תיאטרון «בוש» או «טרפלגר סטודיוס») והפסטיבל השנתי של פרינ
© elib.co.il

Permanent link to this publication: