להראות את האצבע: סמליות היסטורית, קוד תרבותי וגבולות ההגינות

ההיסטוריה העמוקה של המחווה: מהאפוטרופיה האנטיקה עד לגנאי המודרני

המחווה «פיגה» (קוקיש, שיש), שבה האצבע הגדולה נכנסת בין האצבע המצומצמת והאצבע האמצעית, היא אחת הסמלים העתיקים ביותר והמלאי ביותר במשמעות בתרבות העולמית. ההגינות שלה אינה אוניברסלית, אלא תלויה בקוד התרבותי, הסיטואציה והכוונה של המציג. מנקודת מדע, המחווה מייצגת דוגמה בולטת של תקשורת לא-מילולית, שמשמעותה התפתחה מהגנה סקרלית לדחייה גרובה והעברת מסר של ביטול.

שורשים אנטיקים: הגנה, פריון והצחוק

התמונות הראשונות של המחווה (לטינית manu fica — «יד-פיגה») נמצאות בתרבויות הרומאית והאטרוסקית. במקור, היא נשאה תכונה אפוטרופית (הגנתית-מגינת):

• הגנה מפני עין רעה וכוחות רעים: המחווה, הדומה לגניטליות הנשית (fica — תפוח-אינגה, פרי של האלה, גם כינוי סלנגי לוגינה), סמלה פריון וחיים, והיתה מורידה את העין הרעה. נערכו חפצים בצורת פיגה (פיגורינה) כאמולטים.

• סמל פלאסטי: בשילוב עם תנועה פריקטיבית («חיבור»), המחווה הייתה סמל למעשה מיני והיתה נחשבת לסמל לא-מכבד ומגונה, מה שמוכח בגרפיטי האנטיקים ובקומדיות.

עובדה מעניינת: ברומא העתיקה, השתמשו במחווה לשם ריקולוס (הזלזול) בפני המתחרה במשחקים. במקביל, העבדים הראו את הפיגה מאחוריהם של האדונים, כדי להגן על עצמם מפני זעם האדונים, — פרקטיקה שנמצאה בסאטירות של פרסיוס.

המקדש והרנסאנס: התגבשות שני משמעויות

באירופה הנוצרית, המחווה היתרה יהודית קיבלה תוכן חדש:

• הגנה מפני השטן והקסם: המחווה המשיכה להשמש כאמולט סופריוני. בגרמניה, היא הייתה ידועה כ-Feige (פיגה) או Fickfack, ובאיטליה — far la fica.

• השטחה בולטת והתכחיש: עד למאות ה-XIII–XIV, המחווה נכנסה לשימוש כסימן לא-מכבד ומוחץ. היא הוצגה כדי לבטא דחייה, הצחוק או כהשגחה על טיפשות. בתמונה של בוטיצ'לי «האביב» (אוק. 1482), אחת הגראסים, חריטה, עשתה את המחווה, שמתורגמת על ידי ההיסטוריונים של האמנות כסמל מיתולוגי או קורטואזי מורכב, ולא כהשטפות ישירה.

ההבדלים התרבותיים: לא תמיד על ידי השטפות

ההשטפות של המחווה משתנה בתרבויות שונות:

• רוסיה ומדינות הסלאבים: «פיגה», «שיש», «קוקיש» — מחווה שטופת וברורה, המסמלת דחייה גרובה, הצחוק, השטפות מיני.

• פורטוגל, ברזיל, קרואטיה, טורקיה: המחווה (figa) היא קודם כל אמולט חזק לעין רעה ולהוספת מזל. כאן, הם לובשים פיגורינות-אמולטים מקורל קרום או כסף.

• יפן: המחווה (親指を中指と人差し指の間に入れる) משמשת להצבעת דחייה, אך אינה נושאת קונוטציה מינית בולטת ונחשבת לגרובה בינונית.

עובדה מעניינת: בתרבות הגרמנית, המחווה נקראת "die Feige zeigen" ויש לה צבעה נגטיבית דומה לרוסית. אולם, באמצע המאה ה-20, הפסיכואנליטיקאי אריך פרום דיבר עליה בספרו «אנטומיה של הדקוסטרוקטיביות האנושית כדוגמה לאגרסיה סימבולית שמחליפה את האלימות הפיזית.

פסיכולינגוויסטיקה ומודרניות: מנגנון ההשטפות

מנקודת מבט פסיכולינגוויסטית, הראיה של הפיגה היא מחווה אמבלמטית, המשתווה לתאמה מילולית ברורה (לדוגמה: «תקבל ותישאר!», «לא תקבל!»). ההשטפות שלה נובעת מ:

1. הפרת טאבו: המחווה מזכירה לספירה הגופנית התבועעת, מה שמעורר תגובה של דחייה.

2. הדגמת עלבון: המחווה מכוונת להשטפת הנמען, מסירה ממנו כבוד ומעמד.

3. דחייה אגרסיבית: זהו אנלוגיה לדחייה גרובה, המחסום את התקשורת.

במערכות החוק המודרניות (כולל הרוסית) תצוגה ציבורית של המחווה עשויה להיחשב כהפרה של חוקי הסדר הציבורי (חוק 20.1 לפ.ק. «הפרה של הסדר הציבורי») או, בהקשר מסוים, כהשטפה (חוק 5.61 לפ.ק.), אם יהיה מוכח שהיתה כוונה להשטיף.

מסקנה אתית וחברתית

לכן, הראיה של הפיגה לאדם אחר ברוב התרבויות האירופיות והסלאביות היא פעולה שטופת. ההשטפות שלה שורשה בקודות התרבותיים העמוקים, המקשרים סמליות מגנית עתיקה עם גרובות מודרנית. אולם, המפתח נשאר ההקשר והכוונה. בסיטואציות של צחוק חברותי ומערכות קרובות, המחווה עשויה להיות מופשטת באופן שונה, מאשר בסיטואציות של דיון ציבורי או קונפליקט. ההיבט המדעי של המחווה חושף אותה כפאלימפסט מורכב, שבו שכבות ההיסטוריה — מאמולט לשטפה — מונחות אחת על השניה, ועושות אותה ככלי חזק, אך מסוכן, של תקשורת לא-מילולית, שהשתמשות בו דורשת הכרה במשמעות הסמלית הכבדה שלו.

בסופו של דבר, הראיה של הפיגה היא אקט של שבירת תקשורת, המעביר מדיון לאגרסיה סימבולית פרימיטיבית. ההתאם וההתכנ
© elib.co.il

Permanent link to this publication: