לאהון בקסט ומארק שגאל: שני גאונים בלארוסים בצומת העולמות

מבוא: קשר דרך השבר

לאהון בקסט (1866–1924) ומארק שגאל (1887–1985), שני ילידי בלארוס, מופרדים על ידי דור ומניפסטים אומנותיים, מייצגים דיכוטומיה פרדוקסלית בהיסטוריה האמנות. בקסט — מומחה במודרניזם ואחד מהמייסדים העיקריים של "העונות הרוסיות", סמל תרבות העולם, האליטרית, האירופאית של המאה ה-20. שגאל — משורר האופנה, יוצר המיתולוגיה של השטט, שהאמנות שלו צמחה מתוך החיים העממיים. דרכי היצירה שלהם נפגעו לעיתים רחוקות ישירות, אך הם מחוברים ב"ארץ המולדת" המשותפת, המעמד של שליחי התרבות של רוסיה במערב והתפקיד הבסיסי של הצבע כאמצעי הביטוי העיקרי. ההשוואה שלהם מאפשרת לראות את ההתפתחות של האמנות הרוסית מדקורטיביזם מופתי לאופנתיות, אקסיסטנציאלית.

דומיונות ביוגרפיים וניגודים

מוצא: שניהם נולדו במשפחות יהודיות בתוך בלארוס (בקסט — בגרודנו, שגאל — בוויטבסק) והתגברו על מגבלות החרטה.

חינוך: שניהם עברו בבית הספר לציור של האגודה לעידוד האמנויות בפטרבורג, אך בזמנים שונים ועם תוצאות שונות. בקסט השתלב בחברה האמנותית של המקום, שגאל הרגיש כמו זר.

פריז כנקודת ציר: פריז שיחק תפקיד קריטי לשניהם. בקסט התפרסם כאן על ידי דיאגילב, שגאל — כאמן עצמאי, שספג את שיעורי הפוביזם והקוביזם, אך נשאר נאמן לנושאים שלו.

יחס לשורשים: בקסט, ששינה את שם המשפחה רוזנברג לשם בדוי (נכד של סבתו בקסטר), הפך לנוצרי למטרת הנישואין והצטרף בקלות למעגלים העליונים. שגאל, למרות שעזב את האימפריה הרוסית לנצח, נשאר בקשר עמוק עם התרבות היהודית, ועשה ממנה שפה אוניברסלית לאמנות שלו.

עולמות אסתטיים: "בלט" vs. "שטט"

לאהון בקסט — מאסטר של המופע הסינתטי. תהילתו מבוססת על עבודתו עבור "העונות הרוסיות" של סרגיי דיאגילב. הוא לא היה רק מעצב דקורטיבי; הוא יצר עולמות ויזואליים שלםים, שבהם התלבושת, הצבע, האור והתנועה הפכו ליחידה אחת.

עבודות מפתח: דקורציות ותלבושות לבלטים "שחרזאדה" (1910), "הנפש התחתונה של פאון" (1912), "דפניס וכלואיה" (1912).

שפת אמנות: אורנמנטלית, מורכבת, אקזוטית. בקסט השתמש בצבעים נועזים, לא צפויים (לדוגמה, ורוד עם אורנג' ואזורג' עם לילקוט), שרביעו את הסצנוגרפיה. תלבושותיו, שלעיתים קרובות מגבילות את התנועה ומשנות את הרקדן לציור חי, היו שילובי עיצוב. האמנות שלו — חגיגה לעיניים, התאטרון כאוטופיה רחבה, חושנית.

מארק שגאל — מאסטר של המיתוס הלירי. המקור שלו — לא אנטיקיות או מזרח, אלא חיי היומיום והדתיות של השטט הוויטבסקי.

עבודות מפתח: "אני והכפר" (1911), "על העיר" (1918), סדרת "השליחה הביבלית".

שפת אמנות: תוקפנית, לא רציונלית, אוטוביוגרפית. הצבע של שגאל אינו דקורטיבי, אלא רגשי וסמלי. כחול — צבע החלום והמיסטיקה, אדום — רגש וחרדה. המרחב שלו נשלט על ידי הזיכרון והשינה: הבתים והאנשים נטוו, המידות נשברו, הזמן עצר. האמנות שלו — עולם פנימי, שנשפך על המצע.

הצבע כסימן משותף והבדל

שני האמנים הם טיטנים של צבע, אך הם משתמשים בו למטרות שונות.

בקסט חוקר את הצבע כדרמטורגיה ודקורציה. הפלטה שלו — כלי ליצירת אטמוספירה, בין אם זה העוצמה של "שחרזאדה" או האידיליה של "דפניס וכלואיה". הוא מתכנן בקפידה הרמוניות והדיסוננסים, תוך זיכרון האור התאטרלי וההרגשה הכוללת.

שגאל משתמש בצבע כרגש וכחומר אור. הצבע שלו משפיע על אור, הוא לא מתאר עצם, אלא מביע מצב נפש. השמיים הכחולים של ויטבסק, הפנים הירוקות של הסקרפצ'יק, הצבע אדום של אהבה — זה ספרות צבעית.

השפעה והתנגשויות אפשריות

אין ראיות ישירות להשפעה עמוקה של בקסט על שגאל, הם השתייכו למחנות אמנותיים שונים. אך חשוב להבחין בהתנגשות הקונטקסטואלית:

הקונטקסט התרבותי המשותף. שניהם ספגו את התרבות הוויזואלית של ויטבסק: השלטים הזוהרים, הציורים, הלובוק העממי, שהתקשרו באחריות לאופי הפלטה שלהם.

"העונות הרוסיות" כתופעה. ההצלחה של האנטרפריזה של דיאגילב, שבה עבד בקסט, הראתה לשגאל (ולהרבה אחרים) שהאמנות הרוסית יכולה להכריז על עצמה באירופה, שומרת על זהותה.

העניין בתאטרון. שניהם עבדו הרבה עבור התאטרון, אך מצדים שונים. אם בקסט יצר את התלבושת כחלק מהאנסמבל הדקורטיבי, אז שגאל, בעבודותיו לתאטרון הקאמרי היהודי (1920), צייר קירות, והפך את כל המרחב לסביבה חיה, מעוררת התחשבות. התאטרון שלו היה לא תצוגה, אלא מיסטריה.

עדות לפגישה אישית. יש עדויות שהשגאל, כבר בפריז, ביקר בסדנה של בקסט. למרות שהם היו רחוקים אסתטית, העובדה שהתכנסו "האב" של המקום הפריזאי ו"החולם הוויטבסקי" היא סמלית.

מורשת: מאליטרי לאוניברסלי
בקסט הפך לסמל העידן, למנהיג מודע, למוביל של אר-דקו. ההשפעה שלו עצומה בעיצוב תלבושות, גרפיקה ואמנות דקורטיבית.

שגאל עבר את גבולות הזרם אחד, והפך ל
© elib.co.il

Permanent link to this publication: