מנהגים בכלא החובות מרשלסי לפי דיקנס: אנטומיה חברתית של המיקרוקוסם הויקטוריאני

הקדמה: הכלא כמוסד חברתי ומעבדה ספרותית

הכלא לחובות מרשלסי (The Marshalsea Prison) בסאות'וורק של לונדון, המתואר על-ידי צ'רלס דיקנס בעיקר ברומן "קטינת דורית" (1855-1857), מוצג לא רק כמקום מעצר, אלא כמודל מושלם של חברה ויקטוריאנית עם היררכיה, כלכלה, מוסר ופתולוגיות שלה. דיקנס, שאביו, ג'ון דיקנס, בילה חודשים מספר במרשלסי בשנת 1824, הכיר את דרכיו לא רק בשמועות. תיאורו — זה לא דו"ח פוטוגרפי, אלא אנליזה סוציולוגית מהוללת, שנלבשה בצורה אמנותית, ומגלה כיצד מוסד הכלא לחובות מעוות את יחסי האדם-אדם ויצר גירסה מעוותת של "חברה בתוך הכלא".

1. היררכיה והתפלגות חברתית: "אריסטוקרטים" ו"המסתוריים"

מרשלסי, כפי שמתוארת על-ידי דיקנס, מסווגת בבהירות, חוזרת על מבנה המעמדות של העולם החיצוני.

"ג'נטלמנים-חובות" (The Collegians). זהו השכבה העליונה. הם שוכנים בחדרים יחסית נאותים, יש להם משאבים (לעיתים קרובות מועברים מבחוץ), יכולים לקנות אוכל ויין בבר הכלא, לובשים חלקים של בגדים נאותים. חובותיהם, כרוב, גדולות, ומוצאם יחסית אצילי. הם יוצרים תדמית של מועדון, מתמידים בטקסים של תקשורת חברתית, אך הוויזואליות הזו מושתתת על יסוד של חוסר-יציבות. הדמות הראשית, וויליאם דורית, "אבי מרשלסי", מפתח תפקיד של אבי-אריסטוקרט-חובה, שהוא צורה של הגנה קולקטיבית פסיכולוגית.

מאכלסים עניים (The poor side). זהו המספר העצום של האסירים, החיים בעוני, רעב וייאוש. חובותיהם, כרוב, קטנות, אבל אין להם משאבים לשלם אותן ואפילו לשמור על "נוחות" טוענת. הם הפונדק, עליו משחקת "האריסטוקרטיה". דיקנס מדגיש כי העוני בתוך הכלא חמור יותר מאשר בחוץ, כי אין להם תקווה.

2. כלכלה ומערכת התלות: הכלא כעסק

מרשלסי פועל ככלכלה שוק-שחור.

מכירת זכויות. הנהלת הכלא (המאסר, עוזריו) מקבלת הכנסות לא מהמדינה, אלא מהאסירים. ניתן היה לקנות חדרים טובים יותר, אוכל, יין, זכות לביקורים ואפילו, עם סכום די גדול ויחסים, יציאה זמנית תחת אחריות. זה יצר מערכת שבה המאסר היה מעוניין לא בהבראה או בשחרור, אלא בהחזקת חובות דיירים שיכולים לשלם.

תלות בעולם החיצוני. ההישרדות של האסיר תלויה באם היא יכולה להביא כסף ואוכל מידי ידי קרובים או חברים. אמי דורית ("קטינת דורית"), שנולדה בכלא, הופכת ל"מלאך-שומר" לא רק לאביה, אלא גם להרבה מהמאכלסים, עושה תפירות ועושה עבודה לצד, כדי לקיים אותם. זה היפוך תפקידים משפחתיים נורמליים: הילד קורא לאביו, ולא להפך.

פסיכולוגיה של חוב כמצב נצחי. נקודת המוצא המרכזית — התרגשות לכלא כבית. כלאי-ארוך, כמו דורית-הזקן, מתחילים לראות את מרשלסי כיחיד המציאות האפשרית, ואת העולם החיצוני כאיום. הכלא מוריד מהם את רצונם ויכולתם לחיות בעצמאות, יוצרת איזור נוחות פתולוגי.

3. מוסר והתעוות פסיכולוגית

תרבות הדמות ו"שמירת הפנים". למרות השפלות המיקומית, "הג'נטלמנים-חובות" כה חזקים בשמירה על הנורמות החברתיות. הם מקיימים "מסיבות" (שהן זיוף), מדיינים "עניינים" (שהם זיוף) ומסתירים את עונייהם מאסירים חדשים ומעצמם. השקר וההטעיה הופכים לבסיס של חיי היומיום.

סטיגמה חברתית וסטיגמה. לדיקנס, הכלא הוא לא רק כלא פיזי, אלא גם כלא מוסרי. האסירים, בעיקר מ"משפחות טובות", חווים סטיגמה חמורה. סטיגמה זו לעתים קרובות משקפת על החפים מפשע: וויליאם דורית, שמטיר על בתו אמי על "הקשר המשפיל" עם העניים ועל העבודה, שלפי דעתו, מזכירה את מעמדם האמיתי.

ציניות ואפאטיה. כלא-ארוך חוסל תקווה ויכולת ליזום. הרבה מהמאכלסים נפלטים לאפאטיה, שתייה או רמאות. החיים עוצרים, הזמן מאבד את משמעותו. דיקנס מראה כיצד הכלא פוגע לא רק בגוף, אלא גם בנשמה, מוריד מהאדם את יכולתו לפעול.

4. ההבדל בין לעולם החיצוני: הכלא כמטפורה

דיקנס עושה פרושים בין מרשלסי לחברה הוויקטוריאנית כולה.

"פסיכולוגיה כלאית" בחופשיות. הדמויות שחיות מחוץ לכלא (לדוגמה, משפחת מיגלס) לעתים קרובות חופשיות יותר פסיכולוגית מהאסירים במרשלסי. באותו זמן, הרבה "חופשיים" (כמו פקידי מנהל העיר) הם אסירים של נורמות ביורוקרטיות וחברתיות, שלא פחות אכזריות מהקירות של הכלא.

קריטיקה של המערכת. תיאור מרשלסי הוא ביקורת על מערכת החובות הלא צודקת, שהענישה את העוני, לא את הפשע, והגדילה את מעמדו של האדם, והפקירה את האפשרות שלו להרוויח ולשלם. דיקנס מראה את האכזריות החסרת הכוונה: אדם שאינו מסוגל להחזיר 10 פאונד, מתגורר בכלא שנים, מצטבר עלויות נוספות ומאבד את הסיכויים האחרונים לשחרור.

סיכום: המנהגים כסימן למחלה חברתית

המנהגים של כלא החובות מרשלסי של דיקנס הם השקפה המוגברת של פגמים של חברה הוויקטוריאנית כולה: פרושנות, התפארות בכסף ובמעמד, חוסר רגש לסבל, ביורוקרטיה פארזית. הכלא הופך
© elib.co.il

Permanent link to this publication: